|
|
עמוד:13
ולנסות " . " זה אחי " , הוסיפה האשה , "יש לו כאן מסגריה באיוור , גם הוא גר בקריה " . אם הם מדברים איתי , בטח יש להם גם טלפון , חשבתי . " יש לך אולי טלפון , שאני יכולה לרשום ולהתקשר בהזדמנות " ? " בטח , תרשמי , קוראים לי רבקה זילברשטיין " . על פיסת עיתון קטנה שתלשתי מה"שפיגל , " העיתון ש"פראו דוקטור עובדיה '' קוראת ככל הנראה , רשמתי את מספר הטלפון של רבקה זילברשטיין . בבית תחבתי אותו לשולי יומן העבודה שלי , ולא השתמשתי בו שנתיים . בסיומה של כל שנה הייתי דוחקת אותו לפינת היומן החדש , מתבוננת בו כמו בהבטחה , כמו בסיכוי גדול . ידעתי שיש בידי כרטיס כניסה . חשבתי על הנושא הזה המלווה אותי זה זמן רב . על הכנסים המקצועיים שהיו בירושלים , שבמהלכם ביליתי בשכונות החרדיות במקום בחדרי ההרצאות . על לילות הקיץ הארוכים בחצר עם אבא שלי . הוא מספר , ואני רואה תמונות . והתמונות מתערבבות עם בשביס זינגר וש"י עגנון . והמוקד הוא תמיד בני האדם . ילדות עם צמות ארוכות , הקופצות בחבל במאה שערים , ובצמות סרטי /&? רחבים , והן מדברות אידיש . ילדות מדברות אידיש ! זה הטריף אותי . נשים עבות גוף עומדות מאחורי דלפק עץ במכולת ומוכרות סחורה שמכינים ממנה מטעמים "עגנוניים . " ידעתי שאני מחפשת אותם זה זמן רב , ידעתי היטב שאני מבקשת לגעת דרכם בעבר . לא חיפשתי רוחניות , לא חיפשתי אמונה , רציתי אותם , את בני האדם . כשטלפנתי סוף סוף לרבקה זילברשטיין , לא ענו . זו היתה הקלה עצומה בשבילי . חזרתי על הפעולה הזו ברגשות מעורבים כמה פעמים , והתוצאות היו דומות . כדי לסגור סופית את הסיכוי הזה , החלטתי לצאת לשם . וכך , בבוקר חורפי שטוף שמש אחד בראשית שנת 1985 לבשתי חצאית ארוכה , חולצה סגורה היטב , נכנסתי למכונית הסאאב העתיקה שלי , ויצאתי לשם . הדרך הקצרה הנמשכת ,
|
|