|
|
עמוד:13
של העיקריות שבהן — כגון תודעת הרציפות ההיסטורית , השפה והטריטוריה , נתגלה בהם ייחוד דרכו ההיסטורית של העם היהודי . ונפתח בעניין תודעת הרציפות , שהוא גורם מרכזי בגיבוש השותפות הלאומית ויסוד להופעת התנועה הפעילה של אותה אומה . רק מעטים הכחישו את הטענה שרציפות כזאת התקיימה בקרב היהודים בעבר ושיש ליהודים ייחוס את 1 י מימי אבות האומה . אולם כבר מן המאה ה 18 ואילך נמצאו טיעונים שביטוייה הלאומייםי מדיניים של אותר , שותפות פג כוחם כבר בתקופה העתיקה או לאחר חורבז הבית השני ומאז נותרו במציאות גילוייה הדתיים רוחניים בלבד . כל כמה שגברה התערותם של יהודים בחיי אירופה , בתרבותה ובערכיה , כך נתעצב דימוים העצמי , ההיסטורי והאקטואלי , בהשפעת מורשתה הרוחנית של זו האחרונה , וכיוון שאחד מעיקרי האמונה של הנצרות היה שפיזורם של היהודים וביטול עצמאותם המדינית באו כעונש על דחיית ישו על ידם , חדר הדבר לתודעתם של יהודים רבים , אם כי הם דחו את ההנמקה לאותו הסבר היסטורי , כביכול . היו מן היהודים כאלה שראו רציפות לאומית גם בקיומן של הקהילות היהודיות בימי הביניים , כאשר היהודים זכו למעמד מוכר כיחידה לאומית דתית לעצמם , אך ראו את קיצה של האומה בבוא עידן האבסולוטיזם , כשהשלטון המרכזי ביטל את הקורפורציות הדתיות מקצועיות וראה בכל תושבי המדינה נתיני הממלכה , השווים בפני החוק : והיו כאלה שדחו ביטולו של ייחוד לאומי זה עד ימי האמנציפציה החוקית . מאז , לדעתם , היה ברור לכל שהיהדות היא כנסיה בין הכנסיות השונות שביניהן מתפצלים בני האומה והמדינה . אולם אף אותם יהודים , שגרסו שהיישות הלאומית היהודית מוסיפה להתקיים במדינות השונות גם בתקופת השוויון החוקי שלהם , התקשו להסבירה : מחד גיסא , הרציפות ההיסטורית היהודית היתד , יסוד להשקפתם , ומן הצד השני , כל העידן הגלותי היה בעיניהם חריג ובלתי חוקי , לא המשך אלא סטיה מדרך המלך של ההיסטוריה ההודית שהיא במהותה היסטוריה ממלכתית , שכן ישראל הוא גוי ככל הגויים . אליבא דידם , המרד בגלות איננו מעשה מהפכני אלא מעשה תיקון , המחזיר את ההיסטוריה למהלכה התקין . ולא חשו גם הם שכל רצונם 'בנורמליזציה , ' בהחזרת עם ישראל—ואפילו עברו —למסלול ולהסבר שיהיה בו דמיון לזה של אומות אחתת , ביטא את הכמיהה לכך שההיסטוריה ההודית תימלט מייחודה . וכך בהדרגה , ותוך קשיים ומאבקים , תפסה תודעת השונות הלאומית וההיסטורית את המקום הלגיטימי בהתפתחות התודעה הקבוצתית היהודית . מתח דיאלקטי בין הדמיון לאומות אחרות והשוני מהן הוא סימן ההיכר המובהק של התנועה
|
|