בית הכנסת אל־מצריון ( אל־אסתאד('

עמוד:47

מנהג קדמון פה במצרים ביום הפורים . שמסבבים הנערים את רחוב היהודים מבפנים ומבחוץ רוכבים על נושא אדם , כסוס , כפרד , ומגמל ועד חמור לזכר מה שקרה במגילה והרכיבוהו על הסוס ברחוב העיר . וסמך יפה למנהג הוא לו נשמר המנהג בנימוס מוסרי . אכן פני המנהג התקלקל , הן לריבוי ההקפות עובר די הגבול , וצער בעלי חיים . והן מצד הדוחק והרוכבים רצים ובאים לידי נזק וסכנה , כאשר הנסיון הוכיח כמה פעמים , וביטולו יפה מקיומו [ ... ] הלובשים פרצופים [ מסכות פורים ] הם רק נערים וקטנים ממש . ועושים זאת לשמחה ולשעשוע ילדים . ושום איש גדול לא יעשה זאת כלל , זולת מתי מספר מריקים ופוחזים . במחצית הראשונה של המאה העשרים נהגו יהודיה הרבניים והקראים של שכונת היהודים לחוג יחד את חג הפורים . התכונה לקראת ימי פורים ניכרה בשתי העדות , וביטוי לכך ניתן למצוא בזיכרונותיו של הרב הקראי יוסף אלגמיל : היתה זו כמעט מסורת בקרב צעירי שתי הקהילות לבלות את הערב לפני יום פורים ברובע היהודי . מסיבה זו נוקו רחובות הרובע וכמה מהם קושטו . מגוון סוגי בידור חוקי ובלתי חוקי הוצעו . רובם הורכבו ממשחקי מזל . רקדניות הופיעו בבל מקום . דוכנים לממכר בשר . קבב , דברי מאפה , חמוצים וסלטים . שני הרובעים [ הרבני והקראי ] נסגרו ואף זר לא יכול היה להיכנס אלא אם לווה t דו יהודי . החגיגות החלו . לעתים קרובות . ימים מספר לפני פורים ובערב פורים נמשכו כל הלילה עד שעות הבוקר המאוחרות . ביטוי נוסף לאווירה המיוחדת שאפפה אה שכונת היהודים בחג הפורים ניתן למצוא בשירה של המשוררת אנדה הראל דגן , אשר עברה את ילדותה ונערותה בשכונת היהודים של קהיר :

יד יצחק בן-צבי

האוניברסיטה העברית בירושלים


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר