|
|
עמוד:213
שלפיה ניצולי השואה סובלים מסימפטומים של מחלת גלות ( ובכלל זה חולשת הגוף , הנפש והמוסר . ( בדרך כלל היחס אל הניצולים הוא אמפתי , אוהד ורווי הבנה והערכה . במידה שהטקסטים אכן מתארים עמדות פטרנליסטיות ומבזות כלפי קורבנות השואה וניצוליה ( אשר הלכו לכאורה אל מותם "כצאן לטבח , ( " אין זאת אלא כדי להשמיע ביקורת חריפה נגד עמדות אלה ( אנשים אחרים הם , יהודית הנדל ; שש כנפיים לאחד , חנוך ברטוב ; יד ושם , אהרן מגד ; העד , יהודית הנדל . ( הפרספקטיבה הלוקאלית קובעת בין השאר גם את אופייה החילוני של ספרות השואה הישראלית . אף שהעלילה נודדת לעתים לאירופה , במסע שעניינו ניסיון–שווא לשקם חיבור שנגדע ( יהודה עמיחי , לא מעכשיו לא מכאן ; דן בן אמוץ , לזכור ולשכוח ; רות אלמוג , ארץ גזירה ; אלאונורה לב , סוג מסוים של יתמות ; גבריאלה אביגור רותם , חמסין וציפורים משוגעות , ( מרחב ההתרחשות העיקרי של העלילות וזמנן הוא המרחב הישראלי . מרחב זה מרופד בשלל אביזרי תרבות ילידיים , מוחשיים ומופשטים כאחד : נופיה הפיזיים והאנושיים של ישראל ( יורם קניוק , אדם בן כלב , ( המחויבות הגבוהה לאתוס הקולקטיבי ( משה שמיר , הוא הלך בשדות , ( הקיבוץ כגילומה של הישראליות האולטימטיבית ( יגאל מוסינזון , אפורים כשק , ( קרבות מלחמת העצמאות ( יהודית הנדל , אנשים אחרים הם , ( המצוקה הכלכלית והאבטלה בשנות ה50– ( יהודית הנדל , החצר של מומו הגדולה , ( ביורוקרטיה ומפלגתיות ( חנוך ברטוב , שש כנפיים לאחד , ( הבריגדה היהודית ( חנוך ברטוב , פצעי בגרות , ( תחושת האיום המניבה אמפתיה ושותפות–גורל עם הקורבנותהניצולים , לעתים במאמץ להצדיק באמצעותה פרקטיקה כוחנית כלפי הערבים ( יוסף בר–יוסף , חייו ומותו של יונתן ארגמן . ( לעומת כל אלה , נעדרים מספרות זו בדרך כלל מוטיבים יהודיים מסורתיים . אף שהגעגועים אל היקום שאבד כוללים לפעמים נוסטלגיה אל הוויה יהודית מסורתית , קווי המתאר של הוויה זו מתוארים בסיפורת באופן שטחי וקלישאי למדי : שיר ערש ביידיש , מפה לבנה על שולחן החג , נרות דולקים בערב שבת ושקית תפילין רקומה הם אביזרי התרבות היהודית האבודה , שהגיבורים נזכרים בהם בערגה ברגעים של חולשה ואובדן–דרך ( בית סבתא שחרב , ישראל זרחי ; חייו ומותו של יונתן ארגמן , יוסף בר–יוסף ; יונים , סביון ליברכט . ( ייתכן שעובדה זו קשורה לכך שהמציאות הגלותית שאליה התגעגעו הכותבים העבריים בארץ–ישראל – געגועים שהשירה נותנת להם ביטוי רב – לא היתה אלא המציאות שבהקשרה צמחו הם עצמם כסופרים . היינו , התרבות היהודית האירופית אשר כחלק מתהליכי החילון שעברה החל מסוף המאה ה19– היתה לבית היוצר של הספרות העברית המודרנית . אכן , הקיום על חודו של צלב הקרס מתואר ביצירות העוסקות בו – בין השאר סיפורים קצרים של שופמן , הטרילוגיה שאול ויוהנה מאת נעמי פרנקל ובין החיים ובין המתים מאת יונת ואלכסנדר סנד – בהקשר של דמויות אופייניות של יהודים "מודרניים , " חלקם מתבוללים . תהליך זה מוצג ביצירתו של אפלפלד כביטוי של הרס עצמי הגובל בתשוקה לכיליון . יחד עם עיוורונם של היהודים למציאות הקיום שלהם בקרב העולם הגויי , מילאה תשוקה זו , אליבא דאפלפלד , תפקיד בעל משמעות רבה בהידרדרותם אל אסונם במלחמת העולם השנייה . באותן יצירות המוסרות עדות ספרותית על החיים והמוות בעולם המחנות , מתגלמת לעתים הערגה לחיי הדת בעיקשותם של הקורבנות לשמור על מצוות הדת גם במחיר החיים עצמם . רק ביצירות סיפורת בודדות מלווה העיקשות הזאת במאמץ מצד הקורבן לברר את שאלת הסתר הפנים של האל , שלא נחלץ להצלת עמו שנשרף בכבשנים . על כך מספרת , בשוליה , העדות הספרותית של ק . צטניק ברומן פיפל , ובכך עוסק ספרו המאוחר צופן : אדמע , ( 1987 ) שהוא בבחינת ניסיון לברר את מקומו של אלוהים באושוויץ . אפילו יצירותיו של ש"י עגנון , שהביקורת מייחסת להן קשר לשואת יהודי אירופה ( אף שקשר כזה כמעט שאינו מתקיים בהן ברובד הגלוי ) אינן מנסות אהרן אפלפלד – ביטוי של הרס עצמי הגובל בתשוקה לכיליון
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|