רומנטיקה ולאומיות

עמוד:57

באירופה בשליש הראשון של המאה ה , 19– מקובל לקשור תחילה עם הגותו של הפילוסוף הצרפתי ז ' אן–ז ' אק רוסו , ועם השפעות חוגי האמפיריציזם באנגליה ורעיונות קבוצת סערופרץ בגרמניה , שעם חבריה נמנו הרדר , יעקובי וכן גתה ושילר הצעירים , שביטאו ביצירותיהם את המרד נגד מורשת הנאורות , ובעיקר את התנגדותם להגמוניה של שיח התבונה ולגינונים הקוסמופוליטיים של חצרות האריסטוקרטיה . בחוגים האלה נוצרו גם התרשימים הראשוניים בדבר אופייה של הקהילה הלאומית . את הופעתה של הרומנטיקה נהוג , עם זאת , לזהות בעיקר עם השלכות המהפכה הצרפתית וכיבושי נפוליון באירופה . על דרך זו מתפרשים , לדוגמה , כתביהם של אדמונד ברק באנגליה ושל פיכטה ונובאליס בגרמניה כ " תגובות " רומנטיות שתרמו בדרכן לייסוד או להעשרת שיח הלאומיות . התרבויות הלאומיות באירופה , ובהן הלאומיות היהודית המודרנית ובמרכזה תנועת הציונות , עמדו אפוא בזיקה עמוקה אל מסורות רומנטיות . הרומנטיקה היא השדה שבו התחדשו והומצאו לשונות , סמלים ומיתוסים פוליטיים , שהם התשתית הסימבולית של מדינות הלאום . למרות דימויה כתנועה ריאקציונרית או שמרנית , הפונה אל העבר , אל המיתוס ואל חיי הדת , הפורשת משיח ה : דמה והרציונליזם ומתכחשת למורשת הנאורות ולהישגי המהפכה הצרפתית , הרי הרומנטיקה היתה תנועה מודרנית להפליא שסייעה לבסס תרבויות פוליטיות חדשות ותרמה להקמתן של אסכולות מהפכניות בתחומי האמנות , המוזיקה , הספרות , הבלשנות והחשיבה ההיסטורית . אופייה הפרדוקסלי של הרומנטיקה , נטייתה למיסטיפיקציה של השקפת העולם , התעניינותה במיתוסים ובמעשיות עם , התעסקותה בקדום , בזר ובמסתורי , התמסרותה לפולחן הרגשות , להערצת הדמיון ושיח ההזיה , לצד כינון השקפות אוטופיות על עתידה של אירופה ויצירה של תיאוריות אסתטיות ופוליטיות חדשניות , מסתמן גם בתרבויות הלאומיות , שהן לפי דימוין העצמי קדומות , מקוריות וטבעיות , אך לפי הסתכלות היסטורית–ביקורתית הן מתגלות בדרך כלל כתרבויות צעירות או מתחדשות , כלומר כתופעות מודרניות מובהקות . חותמה של הרומנטיקה ניכר לפיכך בראש ובראשונה במתחים היסודיים הטבועים בכל תרבות לאומית : במתח שבין מסורת ל : דמה , בסתירה שבין הדימוי המיתולוגי של האומה לבין האופי הפוליטי החדשני של מדינת הלאום , ובפער שבין זהות תיאולוגית ובין חילוניות . המתחים האלה מתבטאים היטב בארבעה מישורים מהותיים של שיח הלאומיות : במפעלי השפה , ברעיון המיתוס , בהגדרת הטריטוריה ובתפיסת הקהילה . מחקרי בלשנות , חידושי לשון , מילונאות ומפעלי שפה אחרים הם אכן אבן יסוד בכל תרבות לאומית . מפעלי השפה פרחו באירופה מאז אמצע המאה ה18– וביתר שאת בתקופת הרומנטיקה . הם נשענו בחלקם על מסורות לשוניות עתיקות ולפיכך התהדרו במקוריות , בייחודיות או בקדושה , אך בכל מקרה נענו לצורך בסיסי של עידן המודרניזציה : יצירתה של מסגרת לשונית אחידה , תקנית והומוגנית שתהלום את המשימות הכלכליות , החברתיות , הצבאיות והפוליטיות של המדינה בעידן שלאחר נפוליון . שפה לאומית אפוא , למרות הדימוי הקדום , המקורי , האתני או המיתולוגי שלה , היא על פי רוב תולדה של מפעלי בלשנות מתוחכמים וחדשניים , המשרתים צרכים של תרבויות פוליטיות מודרניות . על דרך זו יש להבין , למשל , את פשרם של מפעלי השפה והספרות של הרומנטיקה הגרמנית , את מחקרי הלשון של האחים גרים ואת תרומותיהם של הרדר וגתה לחידושה של השפה הספרותית בגרמניה , או – כמאה שנים אחר כך – את מפעל התחייה של השפה העברית בארץ–ישראל , המיוסד אמנם על לשון הקודש , אך מתמסר בכל רבדיו להוויה המודרנית . לצד מפעלי שפה ובלשנות ניכרת התרומה הרומנטית לשיח הלאומיות גם בתחום המחשבה ההיסטורית וטיפוח המיתוס . התודעה ההיסטורית – המודעות למוצא , לעבר ולמסורת – היא אחד מיסודותיה של כל תרבות לאומית . כמעט כל תנועה לאומית מחזיקה בתעודת יוחסין היסטורית , המשמשת לה מקור לזהות וללגיטימציה פוליטית . את אופקיה של התופעה הזאת יש לחפש , כאמור , ברומנטיקה : הרומנטיקה פנתה לחפש בעבר , בתקופות ארכאיות ובעיקר בעידן ימי הביניים , מקורות של זהות תרבותית , זיכרון קולקטיבי וייעוד פוליטי . ואולם העיסוק הרומנטי בעבר לא היה היסטורי בלבד . בניגוד לפרשנות הקלאסיציסטית של הנאורות , נתנה הרומנטיקה לעבר פרשנות מיתולוגית . היא שבה להתעניין בסיפורי קדושים , בעלילות מסתורין , בתולדות אבירים וגיבורים אחרים ופנתה לשרטט דיוקנות תיאולוגיים של חיי קהילה . שירת אוסיאן שהומצאה בידי המשורר הסקוטי ג'יימס מקפרסון , הרומן אייבנהו פרי עטו של בן ארצו וולטר סקוט , המחזה מנפרד של המשורר האנגלי ביירון , עלילות המלך ארתור ואביריו ששוחזרו בידי טניסון , המיתוס הגרמני על קרב הרמן , שנכתב מחדש בידי קלופשטוק והיינריך פון קלייסט , סיפור הניבלונגים שזכה לגרסה המונומנטלית של המלחין הגרמני ריכרד ואגנר , אלה מעידים על המגמה הזאת בספרות הרומנטית . העלילות הרומנטיות שימשו אפוא תשתית של מיתוס פוליטי – סיפור שבו מוצאת הקהילה זהות , צידוק עצמי וייעוד לאומי . המאפיינים האלה טבועים , למשל , גם ב"מיתוס מצדה" שעדיין מלווה את התהליך של כינון הזהות הלאומית בישראל . התגובה הרומנטית לתהליכי המודרניות , לעידן הנאורות ולאירועי המהפכה הצרפתית ניכרת גם ביצירה של מושג חדש של קהילה . בניגוד לרעיון האזרחות של הנאורות , שלפיו

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא