המקרא בחינוך הישראלי הכללי

עמוד:290

סביב מעמדו של החינוך החרדי ברשת "מעיין החינוך התורני . " מחלוקת קשה נתגלעה בין שר החינוך שריד לבין מנהיגות ש"ס : מצד אחד , השר שריד סירב לשתף פעולה עם סגן השר מטעם ש"ס משולם נהרי ולאשרר את התוכניות השונות לביסוסה של מערכת החינוך של ש"ס ללא שקיפות תקציבית ופיקוח מלא מצד הממשלה ; מן הצד האחר , קידם השר שריד תוכנית של "מעונות יום" בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה , אשר החזירו תלמידים רבים מרשת מעיין החינוך התורני אל בתי הספר של החינוך הממלכתי . מחלוקת זו היתה אחת העילות לנפילת ממשלת העבודה , ובכך גם הסתיימה תקופת כהונתו של שריד במשרד החינוך . בראשית שנת , 2001 במסגרת ממשלת שרון , התמנתה לתפקיד שרת החינוך חה"כ לימור לבנת . מדיניותה החינוכית של השרה לבנת היתה שונה באופייה הן מזו של השרים מהמחנה הדתי–הלאומי והן מזו של אלה מהמחנה החילוני ההומניסטי : מצד אחד לא היה לה עניין מיוחד בקידום החינוך הממלכתי–הדתי על חשבון החינוך הממלכתי הכללי וגם לא בשינוי הסטטוס קוו במעמדו של החינוך החרדי , ומן הצד האחר היא התנגדה להדגשים ההומניסטיים שבתוכניות החינוכיות לחיזוק הדמוקרטיה והיהדות החופשית . מיד עם כניסתה לתפקיד הכריזה לבנת על סדר קדימויות חינוכי חדש שבראשו מה שכינתה העמקת לימודי מורשת ישראל והגברת החינוך הערכי לזהות יהודית ומחויבות ציונית . מדיניות חינוכית זו של השרה לבנת , שרבים ביקרוה כלאומנית או אתנוצנטרית , הותירה מעט מאוד משאבים למטרות החינוכיות ההומניסטיות : קידום האזרחות הדמוקרטית והיהדות הפלורליסטית . כפועל יוצא מכך , איבד "מטה קרמניצר–שנהר" מכוחו ומהשפעתו והיקף העשייה שלו צומצם צמצום ניכר . באמצעו של העשור הראשון של המאה ה21– כבר ניכר בבירור , שמדיניות החינוך בכלל , וההתייחסות למחלוקת שבין הציבור החופשי לדתי בפרט , נקבעות במידה רבה על ידי אופיין האידיאולוגי של ממשלות ישראל והשקפת העולם של שרי החינוך . עם זאת נראה כי בישראל הרב–תרבותית והשסועה של ראשית המאה ה21– הכול ערים לצורך הדחוף בחקיקה חינוכית חדשה שתבטיח גם ליבת לימודים משותפת וגם אוטונומיה ערכית ופדגוגית לקהילות התרבות השונות . יתפתחו הדברים כאשר יתפתחו , זירת המאבק על "מדיניות הטיפוח החינוכי של הזהות היהודית" תמשיך לעמוד במרכז הדיון הציבורי ולהשאיר חותם רב–משמעות על גורלה ודמותה של מדינת ישראל . לקריאה נוספת : רחל אלבוים–דרור , החינוך העברי בארץ–ישראל , ( בשני כרכים , ( ירושלים , יד יצחק בן–צבי . . 1990 צבי צמרת , עלי גשר צר , קריית שדה בוקר , אוניברסיטת בן גוריון בנגב . . 1997 וולטר אקרמן , אריק כרמון ודוד צוקר ( כרך א' וב , ( ' חינוך בחברה מתהווה , ירושלים ותל אביב , הקיבוץ המאוחד ומוסד ון ליר . . 1985 שמעון רשף , זרם העובדים בחינוך : מקורותיה ותולדותיה של תנועה חינוכית בשנים תרפ"א-תרצ"ט , אוניברסיטת תל–אביב והקיבוץ המאוחד . תש"ם . עופר ברנדס ( עורך , ( הקפיצה השלישית : שינויים ורפורמות במערכת החינוך בשנות התשעים , ירושלים , משרד החינוך . התשנ"ו . רנה שירא ואריה כשר ( עורכים , ( רשפים : היבטים היסטוריים , פילוסופיים וחברתיים של החינוך , תל–אביב , אוניברסיטת תלאביב . . 1991 המקרא בחינוך הישראלי הכללי יאירה אמית המקרא ולימודו הם ממאפייני החינוך היהודי בכל הדורות , אך בתקופות שונות היו המטרות , ההדגשים , הדרכים והרכב החומר של לימודו שונים . וכך הוראת מקרא בחברה הישראלית , על תוכניות הלימודים שעוצבו בה , היא חוליה נוספת בשרשרת . התנועה הציונית , ששאפה ליישם את העיקרון של חיים לאומיים בארץ–ישראל , התמודדה כבר מראשית דרכה עם בעיות של חינוך עברי על כל מרכיביו . אחת מהן היתה מקומו של המקרא בסדר היום החינוכי של החברה המתגבשת בארץ . גישתה לנושא עוצבה כתגובה למקומו של המקרא בחינוך היהודי , כפי שהתגבש ב 1 , 500– השנים שעברו מימי האמוראים ועד תקופת ההשכלה , וכהמשך לשינויים שהיו במעמד המקרא במאה השנים שמראשית ההשכלה עד ההתעוררות הלאומית באירופה במאה ה , 19– שהשפיעה גם על לידתה של התנועה הציונית . בתקופה הראשונה והארוכה היה להכרה במעמדו של המקרא כספר מכונן ביטוי חלקי בלבד מבחינה מעשית , וההעדפה ניתנה לתלמוד כתכלית החינוך היהודי . הסייגים בהתייחסות למקרא מצאו את ביטוים בשלושה מישורים : ( 1 בלימוד של חלקים מסוימים שלו – ולא של כל כ"ד הספרים – חמישה חומשי תורה , ששירתו בעיקר את הדיון ההלכתי , וכן פרקי הפטרות מנביאים ראשונים ואחרונים , חמש מגילות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא