במקום הקדמה

עמוד:7

במקום הקדמה יש הטוענים שכל חוקר מנסה באמצעות המחקר שלו לחפש ולהבין את עצמו. ואמנם המחקר על הזהות הדרוזית בישראל, המובא בספר זה, ומחקרים רבים נוספים שערכתי במהלך לימודי באוניברסיטה על הדרוזים מאספקטים שונים, הם תוצאה של חוסר נחת אישית שלי ביחס לזהותי הדרוזית. מחקרים אלה סייעו בידי לחפור במעמקי זהותי הדרוזית, במגמה למצוא תשובות לשאלות שטרדו את מנוחתי. לחלק מהן מצאתי מענה, אבל לצידן צצו שאלות נוספות, שהלכו והתרבו ככל שהתקדמתי והעמקתי במשימה. היות והמחקר שיובא בספר אינו מנותק מהדרך האישית אותה עברתי, אלא להפך, הוא דווקא יוצא ממנה ואולי גם חוזר אליה, מצאתי שנכון יהיה לשרטט בפני הקוראים כמה מהתחנות האישיות שלי שמתקשרות עם זהותי האתנית, בתקווה שהקדמה זאת תתמזג עם הממצאים שיובאו בהמשך. כשאני מנסה לחזור במנהרת הזמן ולאתר את המפגש הראשון שלי עם זהותי הלאומית, אני מגיע לשנת ,1967 מלחמת ששת הימים, בעת שלמדתי בבית הספר היסודי. הזיכרון העמום שעולה בראשי מאותם ימים הוא הפחד שלנו, הילדים, מהאויב הערבי המאיים, ומ"המחירביך כפי שנקראו בימים ההם. נצטווינו לכסות את החלונות בנייר צבעוני כהה ואף לכבות את האורות בלילה, אותם אורות חשמל שהגיעו לכפר שלנו דלית אל-כרמל רק חודשים ספורים קודם לכן ועדיין לא הספקנו ליהנות מהם. לא חלפו ימים רבים וכבר שרנו, "דבאבאת ומדאפע גייש אלערב מש נאפע," בתרגום חופשי: "טנקים ומטילי פצצות הצבא הערבי לא שווה." צריך להגיד שאמירה זו השתלבה היטב עם המסרים שקיבלנו בבית, בסביבה ובבית הספר, מסרים שביטאו את אפסיותו של הערבי אל מול גולית היהודי הכול יכול. רק סבא שלי, אביה של אמי, ''אללה ירחמו," עמד מנגד. מול מכונה משומנת של מסר חד וברור, הוא התעקש להעביר לנו בכל

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר