|
|
עמוד:11
הסובייקט הכותב והספרייה המשתמעת בספר הזה אני מבקש לחלץ מתוך הטקסט של עגנון את ה׳סובייקט הכותב׳ שבו . זו הסרת מסך מבמת שיח מסקרנת במיוחד בתוך אקלים ביקורתי שדיבורו האפיל על הסובייקט הזה והעטה עליו כסות אירונית – הליך מתודולוגי שביקש להעמיד את עצמו כתמה מרכזית בכתיבתו של עגנון . למרות ההגמוניות של השיח הביקורתי על אודות האירוניה של עגנון , לא עלה בידו לשכח , אף לא לרגע , את תימהון הקורא מול מי שנחשב לאחד משלושת הייצוגים הבולטים ביותר של הסובייקט היהודי בעידן המודרני לצד פרויד ואיינשטיין . הצטיירות הסובייקט הכותב של עגנון אינה רק תוצאה של חקירה ביוגרפית היסטוריוגרפית , אלא תוצאה של שחזור מערכת הייצוגים של הממשות שאותה הביא הסופר אל דוכן הכתיבה , והוא מתאר אותה כפעילה לגבי האני המדמיין שלו ( בעיקר בדברים שנאספו לאחר מותו בכרך מעצמי אל עצמי , ירושלים ותל אביב : שוקן , תשל״ו ) . עגנון הצהיר לא פעם , בטון בלתי אירוני בעליל , על מערכת ייצוגים זו , אולם גם הטקסטים הבדיוניים שלו משתמשים בסמיוטיקה שלה כבר בעבודותיו המוקדמות כמו ׳אגדת הסופר׳ , ׳מעשה עזריאל משה שומר ספרים׳ ו׳ש״ס של בית זקני ז״ל׳ , אשר שלושתם עוסקים בסופרים , בספריות ובאוהבי ספר . בקריאת סיפורי עיר ומלואה , אשר לה הוקדש הכרך הראשון של מחשבות על עגנון , הצטייר הסובייקט הזה כדובר שהוא כנתין ( sabditus ) לרשות השוררת על קהילתו . זהו קול המספר בנובלה ׳המבקשים להם רב , או ברוח המושל׳ שהוא קולו של ר׳ משה אברהם אבוש , הרבי מזאבנה , שתופס את עצמו כאחרון דובריה של חברת ׳ועד ארבע ארצות׳ . בדומה לשיח פוליטי תאולוגי או לשיח במונרכיה אבסולוטית , דיבורו מקבל את תוקפו מן הריבונות של שלטון ההלכה על החיים הקהילתיים היהודיים והאזרחיים במזרח אירופה . הסובייקט הכותב את הקול הזה נעשה בכך , כמו גיבורו , ל׳נתין מציית׳ – לסובייקטוס – כהבחנה החשובה שהעלה אטיין בלייבר במאמרו ׳סובייקט אזרח׳ ( מחשבה פוליטית , , [ 2010 ] 1 עמ׳ . ( 121 הנתינות המצייתת של עגנון , שהיא התמה המכוונת בסיפורי עיר ומלואה , ניכרת בהיענות לז׳אנר וללשון של ספרות היראים , אך בעיקר בקשב שמפנה הכותב אל הייצוגים המדומיינים שלו לגבי שולי העידן של ׳ועד ארבע ארצות׳ , כלומר לחיי הקהילה היהודית בסוף המאה השמונה עשרה ותחילת המאה התשע עשרה . מאגר
|
|