|
|
עמוד:135
" והשיבו אל לבם ... ושבו והתחננו אליך " ( מלכים - א ח , מז ) . תרגום השבעים גורס כאן " אשים אל לבי " , ויסוד גירסתו בחילופי העיצורים השפתיים , בי " ת - מ " ם , כפי שהוא למשל החילוף בין " בשער " ( מלכים - ב יד , יג ) לבין " משער " ( דברי הימים - ב כה , כג ) . ואכן , הצירוף " שו " ם אל לב " הוא צירוף רווח במקרא , כגון : " הצדיק אבד ואין איש שם על לב " ( ישעיה נז , א ) , ואפשר על כן שתרגום השבעים משקף גירסה מקורית . המקונן מהרהר במר גורלו ובעקבות זאת משתנה מצב רוחו . אם קודם לכן אמר - חשב : " אבד נצחי ותוחלתי מה '" ( פסוק יח ) , הרי שעתה הוא משתמש בפועל הגזור מאותו שורש ( יח " ל ) ומייחל , מקוה : " על כן אוחיל " . דומה כי הסיבה לשינוי שחל בתודעתו היא ההבנה שהגיע אליה , כפי שזו מובעת בפסוק הבא , וכדברי רש " י : " ומה הוא שאשיב אל לבי ? ' חסדי ה ' כי לא תמנו '" . דומה כי גם התרגום הארמי , האומר " דא נחמתא אתיב על לבי " ( = זאת הנחמה אשיב אל לבי ) , רומז לפסוק הבא , שבו אכן דברי נחמה . על רמזים נסתרים התופעה של רמזים נסתרים , היינו של מילה הרומזת לאחרת הקרובה לה בצלילה , בולטת בפסוקים הבנויים בתקבולת צלעות . ונסתפק בשלוש דוגמאות , וכולן מספר משלי . ( 1 ) בפיהם של רשעים , המפתים אחרים להצטרף לחבורתם , מושמות המילים : " לכה אתנו נארבה לדם / נצפנה לנקי חינם " ( א , י ) . דומה שבמילה " לדם " נרמזת המילה " תם " , נרדפו של " נקי " שבצלע השנייה . ( 2 ) באמרה " זכר צדיק לברכה / ושם רשעים ירקב " ( י , ז ) נרמז בפועל " ירקב " הפועל הקרוב לו בצלילו , " יוקב " , היינו יקולל . השורשים בר " ך וקל " ל הם הפכים כגון " לקוב אויביי לקחתיך והנה בירכת ברך " ( במדבר כג , יא ) . ( 3 ) בפועל " תבחר " במשל " אל תקנא באיש חמס / ואל תבחר בכל דרכיו " ( ג , לא ) מסתתרת רמיזה לפועל " תתחר " , והשוו : " אל תתחר במרעים / אל תקנא בעושי עוולה " ( תהילים לז , א ) . המודעות למילים הנרמזות מעשירה את הפסוקים במשנה משמעות . למי הכוונה ב " זאת " ? במדרש פסיקתא דרב כהנא ( יט , ד ) מובא משל ארוך שביסודו מסורת נפוצה בספרות חז " ל ולפיה תיבת " זאת " עשויה לרמוז על התורה , כלשון הפסוק : " וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל " ( דברים ד , מד ) . וכך מספר המשל : "[ משל ] למלך שקידש למטרונא ( = גבירה ) וכתב לה כתובה מרובה , ' כך וכך חופות ( = כיסויים מפוארים לשבת תחתיהם ) אני אעשה ליך , כך וכך תכשיטין אני נותן ליך , כך וכך טיסבריות ( = אוצרות ) אני נותן ליך ' . הניחה והלך לו למדינת הים , ושהה שם שנים הרבה . והיו חברותיה מונות ( = מקניטות ) אותה ואומרות לה : ' עד אימתיי את יושבת , קחי לך בעל כל עוד את צעירה וכוחך עמך ' . והיתה נכנסת בתוך ביתה ונוטלת כתובתה וקוראת בה ומתנחמת . לאחר ימים בא המלך ממדינת הים , אמר לה : ' בתי , תמה אני היאך המתנת לי כל השנים הללו ' , אמרה לו : ' אדוני המלך , אילולי כתובה מרובה שכתבת לי כבר היו חברותיי מאבדות אותי ממך ' . כך לפי שבעולם הזה אומות העולם מונים לישראל ואומרין להם : ' עד מתי אתם מומתים על אלוהיכם ונותנין נפשותיכם עליו ונהרגים עליו ? כמה צער הוא מביא עליכם ? ... בואו לכם אצלינו ועושין אנו אתכם דוכסין ואפרכין ואיסטרטיליטים ( = דוכסים , שרי פלך ושרי צבא ) ' . וישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונוטלין ספר תורה וקורין בו ' והרביתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם' ( ויקרא כו , ט ) ומתנחמים . כשיגיע הקץ הקדוש ברוך הוא אומר לישראל : ' תמיה אני היאך המתנתם לי כל השנים הללו ' , וישראל אומרים לפני הקדוש ברוך הוא : ' ריבון העולמים , אילולי ספר תורה שכתבת לנו כבר היו אומות העולם מאבדין אותנו ממך ' , זה הוא שכתוב : ' זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל '" . תקוותו של עם ישראל לימים טובים ( " על כן אוחיל " ) נובעת אפוא מעיסוקו בתורה ( " זאת " ) ומאמונתו בהבטחות הגנוזות בה . השמן והרזה במדרש איכה רבה מוצע פירוש מיוחד לפסוק כ ובצידו פתגם עממי ציורי . וכך אומר המדרש בשם ר ' יודן : ' " זכור תזכור ' - יודע אני שאתה זוכר את אומות העולם , אבל מה אעשה ' ותשוח עלי נפשי '" , ורצונו לומר : יודע אני שה ' זוכר את מעשיהם הנפשעים של אומות העולם , ובבוא העת יענישם ויגאל את עם ישראל , אך עד שיגיע אותו היום כבר תצא נשמתו של העם , או כפי שאומר הפתגם העממי המובא שם בהמשך : " עד דשמינא עביד קטין נפשיה דקטינא נפקת " , עד שהשמן ירזה - נפשו של הרזה תצא .
|
|