|
|
עמוד:9
אני מגיע אל דוכן המודיעין ומנסה לתקשר עם פקידת הקבלה . היא רואה לנגד עיניה בחור צעיר בעל חזות מערבית חנוט בחליפה ועניבה . המקומיים מכנים אותנו , הזרים , " פאראנג " . הם מתייחסים אליי בכבוד גדול . ככה זה בתאילנד . יש כבוד לנציגי המערב ואני כרגע נציגו התורן . אבל הכבוד לא עוזר לי כי אף אחד לא מבין מה אני רוצה . אני מתקשר ללק פרמשיט , מזכירתי המקומית , המלאך שילווה את שליחותי בשלוש השנים שבהן אכהן בתפקיד קונסול ישראל בתאילנד . אני מעיר אותה משינה . אני עוד אעיר אותה באמצע הלילה פעמים רבות בעתיד אבל מכל הפעמים , אני מבין היום , הייתה זו הפעם המשמעותית ביותר כי מעולם לא הרגשתי כה חסר אונים . עכשיו שמבינים אותי , מגיע רופא ומלווה אותי לחדרה של יפעת ( שם בדוי ) . בדרך הוא מנסה להסביר לי באנגלית רצוצה על מצבה הרפואי . מסתבר שאת יפעת עקץ יתוש כששהתה באי קופנגן שבדרום תאילנד – אי שעוד יעשה לי ולמחליפיי בעתיד צרות צרורות . איתרע מזלה של יפעת והיתוש שעקץ אותה נמנה על ארבעה מיני יתושים שעקיצתם מחדירה למחזור הדם את " וירוס הדאנגי " . כתוצאה מכך , היא חלתה במחלה הידועה בשמה " קדחת דאנגי " . " המחלה מסוכנת מאוד " , הדהדו בראשי דבריו של הרופא , " אם לא מטפלים בה מיד היא יכולה להסתיים באובדן חיים " . לקח ליפעת ולחברתה לטיול תמר ( שם בדוי ) כמה ימים להבין שיפעת סובלת ממחלה שמחייבת טיפול רפואי . מצבה של יפעת התדרדר , חום גופה עלה ונשקפה עתה סכנה ממשית לחייה . " חשבנו שזו סתם התקררות , " תמר פרצה בבכי משחרר כשנפגשנו לצד מיטתה של חברתה החולה , באולם המיון הענק של בית החולים . " איזה מזל שאתה כאן , " המשיכה בעיניים מלאות תקווה , " לא ידעתי מה לעשות " . הבעיה הייתה שגם אני לא ידעתי מה לעשות . מה שכן ידעתי היה שחייבים לעשות משהו . " יש לכן ביטוח רפואי ? " שאלתי . " כן , בטח , ההורים חייבו אותנו לעשות . הנה , " אמרה ושלפה מהתיק את פוליסת הביטוח . הן היו של חברת הביטוח הראל . נשמתי לרווחה . במסגרת ההכנה לתפקיד יצא לי לפגוש את אשת הקשר של חברת הביטוח .
|
|