|
|
עמוד:9
אנחנו מורים למטופלים לא להשתמש באימון הנשימתי במהלך תרגילי החשיפה , כדי שינסו את כוחם בהתמודדות עם הזיכרונות ועם המצבים הקשורים בטראומה מבלי להיעזר בכלים מיוחדים . לדעתנו , רכישת מיומנות הנשימה אינה חיונית לתהליך ולהשגת תוצאות ב " חשיפה ממושכת " . בפגישה השנייה מוצגת למטופל טכניקת החשיפה החיה למצבים , לפעילויות , למקומות ולגירויים שאינם מסוכנים ( או בטוחים יחסית ) ושמהם נמנע המטופל , משום שהם מעוררים בו חרדה ומצוקה הקשורות בטראומה . בכל אחת מהפגישות הבאות , בוחרים המטפל והמטופל משימות שעל המטופל לבצע כשיעורי בית . בבחירת המשימה נלקחת בחשבון דרגת המתח והמצוקה שמעוררת המשימה ומידת יכולתו של המטופל להשלים את המשימה בהצלחה . לרוב , המטופל מבצע את תרגילי החשיפה החיה כשיעורי בית בין המפגשים , אך אם תרגיל מסוים קשה במיוחד , המטפל והמטופל יכולים לבצע אותו יחד . בפגישה השלישית מתחילים בחשיפה בדמיון ובמהלכה המטופל מזמין את הזיכרון הטראומטי . טכניקה זו כוללת שחזור בקול של האירוע הטראומטי , שהוחלט להתרכז בו מבין כל האירועים הטראומטיים שהמטופל חווה . החשיפה בדמיון מבוצעת בכל הפגישות לאחר מכן . הנרטיב מוקלט , וכשיעורי בית על המטופל להקשיב להקלטה של החשיפה שנעשתה באותה פגישה . בתום החשיפה בדמיון מעובד הזיכרון הטראומטי באמצעות שיחה על המשמעויות של האירוע ועל הרגשות שהוא עורר . כמצוין , שתי ההתערבויות הללו – החשיפה בדמיון והחשיפה החיה – הן המרכיבים העיקריים של הטיפול בחשיפה ממושכת . המטרה של החשיפה החיה ושל החשיפה בדמיון , כפי שהוצגה למטופלים במסגרת הרציונל הכללי של הטיפול , היא לסייע בעיבוד רגשי של הזיכרון הטראומטי ולהפחית את המצוקה ואת ההימנעות שמעוררות תזכורות לטראומה .
|
|