|
|
עמוד:15
רדי-מייד והארכיאולוגיה של הידע ציבי גבע והביתן הישראלי כמקרה מבחן צופיה דקל כספי " ישנם כיום אמנים רבים , הטוענים להיותם דושאנים , ויש הקוראים לעצמם ' אמני הרדילמייד . ' האם אתה מזהה בעבודתם את רוחו של דושאןב , " שואל פול שאן ( Chan ) את קלווין טומקינס . ( Tomkins ) " לא ממש , " עונה טומקינס , " אני חושב שגם דושאן הבין , שהגישה הזו , שפיתח עבור עצמו , פתחה כל מיני דלתות , בכלל זה דלת 2 לאמנות עצלה . " כשפנתה אלי רחל סוקמן , עורכת טרמינל , לכתוב על הביתן הישראלי בביאנלה הל 56 לאמנות בוונציה , חשבתי לתומי , מה יש לי להוסיף על מה שנכתב בבלוגים , בקטלוג ובעיתונותב במחשבה שנייה , בחרתי לבחון את הביתן הישראלי דרך מבט על הרדילמייד ועל מקומו בסצנת האמנות דהיום . האם לחפץ / אובייקט יש עדיין משמעות משל עצמוב הרדילמייד , מונח שטבע דושאן בראשית המאה שעברה , מתייחס לשימוש שעשה בחפצים ובאובייקטים , תוך הוצאתם מהקשרם המיידי : גלגל האופניים , המזרקה - משתנה ציבורית שרכש והציג כיצירת אמנות , מתקן הבקבוקים ועוד . החפץ / אובייקט מןלהמוכן מצוי במרכז סצנת האמנות זה כמאה שנים , נתמך בייצוגים שונים : כאובייקט כשלעצמו , כשעתוק שלו בחומר זהה או אחר , וכפרט / כלי בעבודת אמנות במדיומים שונים , כגון קולאז , ' אסמבלאז , ' מיצב , מיצג ווידיאו . עם השנים עבר הרדילמייד התמרה עדכנית לז'אנר פופיסטי , סוריאליסטי , ויש שהוא ספוג בסימבוליזם , באקספרסיוניזם ובשאר איזמים . נכון להיום , נראה שהרדילמייד מצוי בנקודת שבר , במצב של אין מוצא . ברשימה זו אתייחס למיצב שיצר ציבי גבע לביתן הישראלי בביאנלה הנוכחית , א ר כ י א ו ל ו ג י ה ש ל ה ו ו ה , מנקודת המבט של מה שהגדירה הדס מאור , אוצרת הביתן , במאמרה בקטלוג התערוכה , 3 כשאלה שהיא " פניםלאמנותית . " מאמרה של מאור עוקב בבהירות אחר מסלול התצוגה ומנהיר אותו תוך נגיעה באבני דרך בהתפתחות יצירתו של גבע במהלך כארבעה עשורים . למיצב נבחר מקבץ דימויים מייצג מתוך המילון הצורנילפוליטי המוכר של גבע : בלטה , כאפייה , קיר בלוקים , סורג ועוד , הקשורים גם למושג הבית / מקום השנוי במחלוקת . החוץ והפנים משמשים בחלל בערבוביה מכוונת , ובאזורים מסוימים אף נצפים משני הכיוונים . ההצבה מבקשת לשקף מצבים של דחייה ושל דיכוי כנגד דיאלוג פורה בחברה רבלתרבותית של מהגרים , העוסקים 4 בייצוגים של הגירה , של ארעיות ושל הישרדות . במיצב של גבע מקופלים שלושה מוקדי עניין מרכזיים : עבודת החיפוי - מאות צמיגים המכסים על קירות הביתן , אזוקים זה לזה בחומרים שונים ; מצע הציור המוקדם , העושה שימוש בדגם עממי , השאוב מן האסתטיקה המקומית ( הישראלית והפלסטינית , ( כנגד הציור המאוחר , המתאר אינטראקציה אלימה בין דמויות בלתי מזוהות , חלקן משתייכות , אולי , למעמד " השקופים ; " ואחרון ולא מפתיע , אוסף החפצים , שאותם בחר גבע לכלוא מאחורי סורג הארוג על פי דגם השואב את השראתו מן הכאפייה . אף שהביתן נושא עמו אמירה גאולפוליטית וחברתית מובהקת , יש בהצבה מהלך נאולמודרניסטי , פורמליסטי במהותו . הרדילמייד מחפה על הקיר החיצוני כמכלול של פרטים נגישיםלמוחשיים , בעוד שבפנים הוא כלוא מאחורי סורג , בנונשלנטיות מכוונת . מה זה אומר לגבי הרדילמייד והשימוש בוב לשם כך אבקש להיעזר בשם , שבחרו גבע ומאור להעניק לתערוכה : " ארכיאולוגיה של הווה . " האם גבע מסמן את הרדילמייד כפריט היסטורי המיועד להיכלל בארכיוןב האם הוא עקבה של מה שקרה , זיכרון של תרבות , של חברה , ומן הראוי לקטלגו , למחזרו במידת האפשרב על מה מעיד אופן התצוגה של החפץ בביתן הישראליב האם על היחס הנזיל לסימן , המסומן בסימון ממתגב מדוע רוקנו חללי הבוידעםב האם עלינו לאפסן את המוצגים במחסן המוזיאלי או הדיגיטלי , וללמדם במסגרת הקניית ההיסטוריה של התרבות ושל האמנותב מה אומרים לנו התריסים המוזמנים ( בניגוד למשומשים ) של גבע , כנגד פריטי ריהוט אחרים , כמו טלוויזיה , מזרן , סולמות , אופניים ומאוורר , שנכלאו מאחורי סורגב האם זוהי מעין ספירת מלאי להגשה , לקראת עבודה חדשה , מן הסוג של עבודת 5 הווידיאו ס ב כ ה , ( 2002 ) המוקרנת על מסכים שונים בחללב שאלה נוספת שארצה להעלות כאן , מתייחסת לתפקידם של הצמיגים האזוקים זה לזה , המחפים על המעטפת החיצונית , החובקת / חונקת , שנטענה בתמרות העשן של האינתיפאדה , בהפגנות המקופחים והשקופיםב האם מאחורי המעטפת הנוכחת כללכך עומד ניסיון לערער על התבנית המודרניסטית והמינימליסטית של הביתן הישראלי , שתוכנן על ידי האדריכל , זאב רכטר ( 1951 ) בסגנון הבינלאומיב הצמיג האזוק ,
|
|