|
|
עמוד:13
דברי פתיחה לכנס אילת וידר כהן את כנס קולך השישי בחרנו לפתוח בציטוט משירה של רחל המשוררת ‘ זמר נוגה : ' התשמע קולי , רחוקי שלי , התשמע קולי , באשר הנך - קול קורא בעז , קול בוכה בדמי ומעל לזמן מצוה ברכה ? בשיר ובקול תודה נברך לאלוהינו , נברך את כל הבאות והבאים בשערי הכנס ! אנו מתכנסות כאן מתוך רצון אמיתי לשמוע ולראות את הקולות - קולות עזים וקולות מושתקים , קולות קרובים וקולות רחוקים . אנו כאן כדי לשמוע , להשמיע ולהישמע . בשעה הזאת אני מעלה בתודעתי קולות וצלילים של נשים ; מחפשת תיבות תהודה המשמיעות את קולן . והנה , מעולמות אחרים , ממעמקים , עולים אליי קולות מהיכלות הסוד שבהם מתהווים החיים - בהר הצופים ובעין כרם , בתל השומר ובאסף הרופא , בזיו , ברמב״ם ובסורוקה - זעקות של כאב ופחד מהולות בקריאות חדווה והתרגשות אל מול חיים חדשים שנוצרו מתוכנו , קולות שכנשים יש לנו הזכות לשמוע ולהשמיע בחיינו . זהו קולה של הלידה הפיזית , הנפשית או הרוחנית ; זהו קול של התחדשות , של התפעמות מפלא הבריאה . המקום היחיד שבו לא חל עלינו איסור חיצוני לצעוק את נשמתנו הוא בית היולדות . ואולי זוהי תמצית הקול הנשי - קול של יצירה וחיבור , קול של כאב ופחד וחיתוך בבשר החי . ומתוך רגשות השמחה והכרת התודה בוקע הקול הנשי הצלול , המבטא את התנועה המתמדת שבין כאב לשמחה , בין מלאות לריק , בין התמזגות ונפרדות , בין אובדן ליצירה , בין התמסרות לעצמאות . זה אלפי שנים שטבענו כנשים הרות ויולדות מיקם אותנו במקום פגיע , נחות ומודר בחברה ; הגביל אותנו לתוככי הבית פנימה והגדיר את מהותנו ותפקידנו בעולם . ואולם , החיבור המסורתי בין פוריות , הולדה ואימהות לבין צמצום ונחיתות , משקף אך נקודת
|
|