|
|
עמוד:13
במשך חמש השנים שבהן ניהלתי את בית הספר " ברנקו וייס " ברמלה כתבתי לא מעט למורים . מדי פעם בפעם הייתי כותב להם מכתבים ארוכים יותר או ארוכים פחות , שביקשו להתכתב עם מה שמעבר לרגע הבודד . מילים שרצו לתת עומק לחוויה , אופק לעשייה , משמעות לעבודה . הסיפורים השזורים בספר לכל אורכו נולדו בשטח , תוך כדי תנועה ובזמן אמת , ומתוכם , בדיעבד , צמחו הרעיונות . שמות התלמידים והמורים הוחלפו כדי לשמור על פרטיותם , אך כולם סיפורי אמת . וחשבתי שיש לדברים שנולדו מתוך החוויה מקום בקובץ מרוכז . חשבתי שייתכן מאוד שגם אחרים , לאו דווקא מורים , ימצאו בהם טעם . הרי כולנו נוגעים בחינוך , אם לא כמורים או כמטפלים , אז כהורים או כילדים או כחברים או כמעסיקים או כעובדים או כחיילים או כמפקדים או פשוט כאזרחים וכבני אדם . בעשרות הקטעים שנלקחו מתוך עשרות מכתבים שכתבתי למורים , מתאספים יחדיו סיפורים , תובנות , מחשבות , רגשות , לבטים , געגועים , עצב , שמחה , כאב ואושר . כל שיש בחינוך . כל שיש בחיים בכלל . על פניו זהו סיפור מקומי של בית ספר אחד קטן ברמלה , אבל במובנים עמוקים יותר יש כאן , כך נדמה לי , סיפור רחב בהרבה של רבים - רבים בחברה הישראלית . אמנם הדברים נולדו מתוך המפגש עם התלמידים הספציפיים שלי , אך נראה לי שכל מי שחווה מפגש עם תלמידים ימצא אותם רלוונטיים . במובנים רבים , הדברים שיועדו למורים בתיכון " ברנקו וייס " ברמלה הם משל לדברים שנכונים לכל מורה , תלמיד ואדם . בסופו של דבר , חינוך הוא חינוך , ונפש האדם היא נפש האדם - בכל
|
|