|
|
עמוד:12
אבי הבנות קשות-השידוך , המקונן על מר גורלו - טיפוסים אלה ודומיהם מעולם לא לימדו אה לשונם עברית , אך ב"שירי-העם" הביאליקאיים הם פוצחים פיהם ב"לשון קודש , " העשויה מרקם צפוף של שברי פסוקים . לעומת זאת , למרבה האירוניה הוא פנה אל הרטוריקה הנבואית בפעם הראשונה ביידיש דווקא , ולא בעברית . לשון אחר , בפעם הראשונה השמיע המשורר את דבר הנביא מפוצץ הסלע ואת דבר ה' העולה מתוך האש והענן בלשון יידיש דווקא , ולא בשפה הטבעית שבה ראוי היה שיישמעו הדברים . אכן , בעשור הראשון של המאה העשרים החל ביאליק בחיבורם של שירי תוכחה נבואיים " ) דאס לעצטע ווארט , " "כ'בין ניט אויף אייער רוף געגאנגען , " "אין שחיטה-שטאט , ( " שלכאורה ראוי היה שייכתבו בשפת האבות העתיקה , החצובה באבן ובעלת הקול הרועם , ולא בלשון יידיש , הרכה והמתנגנת . כך תרם ביאליק לכל שפה את מה שחסר בה מעצם טיבה : ליידיש תרמה כתיבתו ה"הבךא-יידית" פתוס ושגב , רטוריקה מוגבהת , רגשי גאווה ואצילות של עם עתיק יומין ; ואילו לעברית הכניסה כתיבה זאת מיני קללות וגידופים , צורות של הקטנה וזיעור ( דימינוטיב ) האפייניות ליידיש , בדיחות וניבים עממיים , אנחות קורעות לב " ) הו" ו"הוי ; " "הה" ו"אהה" - לא אחת מתוך פרודיה גלויה על נוסחם הסנטימנטלי המיושן של "משוררי חיבת ציון , ( " ועוד . עם זאת , תמיד ראה ביאליק בעברית "גבירה" השוררת בביתה , ובלשון יידיש - "שפחה" היאה ל"אהבהבים . " יידיש היא אפוא ה"שפחה" שבכוחה להעניק לו "בנים , " אך ייתכן שייאלץ לגרשה לארץ גזרה אם תתעורר מריבה בין "נשות הבית" ( כבימי "ריב הלשונות , " למשל . ( ואכן , עד מהרה התהפכו היוצרות בין ה"שפחה" ל"גבירה , " בין אישה לצרתה , או בין כלה לחמותה . כאשר השווה ביאליק את יחסי התלות ההדדיים של עברית ויידיש ליחסים בתוך המשפחה " ) בחינת רות ונעמי , ( " היה המשל ברור לכול : הלשון העברית היא נעמי הזקנה , שירדה מנכסיה , וכלתה הצעירה והנכרייה , אלמנת בנה המת , אינה אלא לשון יידיש - האישה הזרה ( הדומה בהיבטים מסוימים לגרמנית . ( אישה נכרייה זו הסהפחה אל האישה העברייה הקשישה וביקשה לכלכלה בימי עונייה ומרודיה , והגורל גמל לה והפך את האישה המואבייה , שנסתפחה לעם ישראל , לאם השושלת שמזרעה יצא דוד מלך ישראל . ואולם , בזמן
|
|