|
|
עמוד:11
לנו שהכיתה שאנו ישובים בה היא הוכחה חיה להמשכיות היהודית . כאנשים חילוניים חיפשו דונסקי ועמיתיו צורות חדשות של טקסטים על מנת לקיים את מושגי המסורת . כאזרחי דמוקרטיה מודרנית הם היקנו תחושה של גאווה יהודית מבלי להתמקד במיוחד בעניין האנטישמיות ומבלי לקרוא לנו לפעילות "בשם ששת המיליונים / ' מונטריאול הייתה עיר של שורדים . הכול ידעו מי הם , לא בגלל המספרים המקועקעים שלהם ( שהיו נחלתם של מעטים מאוד ) אלא על שום פעילותם הבולטת בענייני קהילה ומפני שהיו מתכנסים מדי שנה לאבל ציבור . באביב היה נערך טקס "יזכור , " שהקיף את העיר כולה , ועוד היו אסיפות יותר קטנות , של ה'בונדיסטים' ( חברי איגוד הפועלים היהודים ) ושל ה'לאנדס לייט' ( אנשים בני עיר אחת או יוצאי אותו איזור , ( בתאריכים שציינו את חיסול הגיטאות שלהם . הוריי , שנמלטו כאשר אך כפסע היה ביניהם לבין השואה , היו מדליקים נרות זיכרון ב 16 באוגוסט לזכר ביאליסטוק , וב 23 בספטמבר לזכר וילנה , כדי לכבד את זכר כל בני משפחותיהם , אשר תאריכי מותם לא ייוודעו לעולם . ואנחנו , הצעירים , היינו מתבקשים לקרוא פרקי שירה , לשיר משירי הגיטו ולהדליק את ששת הנרות . לא היה שום קשר של שתיקה , לא הייתה תחושת קלון . ראינו מבוגרים בוכים בבית-הכנסת או באולם בית הספר ולפעמים בכינו גם אנחנו . היה להם לשודדים איזה ייחוד בעיניי , והוא שהם היו צעירים לפחות בעשר שנים מהוריי וממרבית מוריי . באמצעותם יכולתי לדמות לעצמי ביתר קלות את צמיחתי באירופה המזרחית כשעדיין פרחה שם תרבות יידיש . בייחוד קינאתי בפליטי גיטו וילנה , בשל חיי התרבות שיצרו . יומנו של הרמן קרוק , מי שהיה רושם קורותיו של גיטו וילנה , דיווח על יותר אירועים שהתקיימו בגיטו במהלך חודש אחד משהיה בכוחה של מונטריאול להציע במשך שנה שלמה . אם לדון על פי חיוניותם של אלה ששרדו , על פי עגת הגיטו שבפיהם ועל פי שירי הזמר שלאי יישכחו , נדמה שאין ממשי מעם הקורא תיגר על חורבנו שלו . כך הביאוני שנות צמיחה אלה , שעברו עלי במירקם קהילתי של בית , בית ספר , רחוב - מירקם בעל קשרים אמיצים עם ליטא , שנתהדקו עוד תחת רישומם של שורדים זקופי קומה ובעלי דיבור - לידי הבנה כוללת יותר של תגובות יהודיות לפורענות . כמו נתן ואכטל , שביקר אצל צאצאי האינקאס כדי לחשוף את "מיבנה העומק" של הטראומה הלאומית שלהם , כפי שהיא מתבטאת בטקסי אזכרה עממיים , הטמעתי אני בקרבי את המיקצב של זכירה שנתית . משחרגתי מעבר למעמדי כמשקיף התחלתי חושב על דרכים להנציח את המעגל . וזה הדבר שנמצאתי למד . כאשר מושא ההשמדה אינו היחיד , כי אם ציבור , כאשר נעלמת כל האוכלוםיה היהודית של עיר או של עיירה , וכאשר ידוע יום היעלמותה של כל קהילה כזאת וישנם תאריכים כדי מילוי לוח השנה כולו - או אז מאיים תפקיד הזכירה להאפיל על כל עניין אחר . ואף על-פי כן שרידי אותו ציבור ,
|
|