|
|
עמוד:11
סוכנות אינטרטקסטואלית חנה קרונפלד " אני רוצה לבלבל את התנ"ך . אני כל כך רוצה לבלבל את התנ"ך . " יהודה עמיחי ' א . הקדמה עד הופעת תיאוריות הרמיזה והאינטרטקסטואליות של זיוה בן-פורת , במחצית השנייה של שנות השבעים ; 1976 , 1973 , Ben-Porat ) בן-פורת , , 1979 , 1978 , ( 1985 נקל היה לזהות באיזה צד של המתרס האינטרטקסטואלי נמצאת גישה מחקרית נתונה , או לפחות כך נראו הדברים על פני השטח . מי שעיקר עניינם היה בסוכנות ובכינון סובייקט שירי , סביר היה להניח שמסגרתם התיאורטית תהא אחת מן השתיים : תורת מקורות מסורתית , או ביקורת "חרדת ההשפעה" נוסח הרולד בלום ; שהרי הן "ציד המקורות" הטרום-תיאורטי של פעם והן המודל הבלומיאני של העשורים האחרונים שימרו תפיסה היררכית וקאנונית של דינמיקה ספרותית והתמקדו ב"סופר החזק" ( ואצל בלום המדובר תמיד בסופר ולא בסופרת ) וביחסו לסמכותם של "סופרים חוקים" מוקדמים ומאוחרים . לעומת זאת , מי שהתמקדו באופני המחזור והשכתוב השונים של טקסטים במסגרת דינמיקה ספרותית שוויונית ובלתי-מדירה , סביר היה להניח שנטייתם תהיה לתיאוריות של אינטרטקסטואליות כמארג אנונימי של ציטטות נוסח ג'וליה קריסטבה ; שהרי הן תפיסת האינטרטקסטואליות של קריסטבה ובארת והן גלגוליה המאוחרים יותר בפוסטסטרוקטורליזם האירופי והאמריקאי ייחסו סוכנות לטקסטים עצמם ולא לסובייקטים התרבותיים האחראים לייצור הטקסטים ולהתקבלותם . זיוה בן-פורת סירבה מלכתחילה לקבל את הדיכוטומיה הזאת בכך שהעמידה במרכז המודל התיאורטי שלה את מוכנותו של הקורא כמממש מהלכים אינטרטקסטואליים דו-כיווניים . בזאת הטרימה בן-פורת , כבר בתפיסת הרמיזה הספרותית שלה , את המפנים התיאורטיים שהחלו להסתמן בתחום בכללו רק בשנות התשעים . אך למרות תרומתה החשובה , ולמרות המהלכים התיאורטיים החדשים של העשור האחרון , הנטייה לזהות סוכנות עם מודלים של השפעה , והיעדר סוכנות עם אינטרטקסטואליות , נשארה מקובלת עד עצם היום הזה . הדיכוטומיה החדה בין ' בתוך "אני רוצה לבלבל את התנ"ך" ( עמיחי , , 1989 עמי . ( 131
|
|