|
|
עמוד:13
הבוקעים בהיוליות שלהם ותובעים אכספרסיה קדמונית , שאינה נשמעת כבר להפרש הסוגים באמנות ולהבדל הצורות שבספרות . המבוע החדיש מתגלגל וחוזר למערבולת דראמאתית של סיפור , שירה , מוסיקה , ציור , אדריכלות , פיסול , ריקוד וכוי . האמן , רק פתחוךפה הוא משווה לדראמאתיות הזאת—אחר כך היא כבר פולשת עליו ומסחפת אותו בתנודה פסיכית שאינה מקבלת מרות אמנותית . והמבקר—הוא עודנו מחפש את האמן , וסוף שהוא גופו מתלבט ומתחבט בחיפוש האכספרסיה לההומיות שאולי אין היא ניתנת כלל בגדר הכלים שברשותו . לפיכך אין 'המבקר המחפש את האמן' נטפל הרבה אל הטכניקה הפורמאלית של האסכולות בספרות החדישה . הדיון על האימפר סיוניזם , הסימבוליזם , הםורריאליזם , האכספרסיוניזם , יותר משהוא עוסק בנוסחה האסתטית הפורמאלית של הללו , הוא מדגיש את נטייתן הפסיכית . כן מפקיע המחבר את האכספרסיוניזם הגר מני מתחומיו הפורמאליים ומשתפו לאמנות החדישה בכללה . זהו דחף האכספרםיה לחומר הרוצה 'לחיות את עצמו : ' אם במארב הפסיכי הםימבוליסטי הנזלף במוסיקאליות שלו ברהטי הדממה הנכספת אל המוות , אם באבטומאטיות הפיוטית של הסורריא ליזם הצרפתי ואם בדכי ההיולי של האכספרסיוניםטים הגרמ' ניים שהמוסיקאליות שלהם מיטרפת בשגעונות השאגה המכריזה על האבדון . בכולן גורם הספר 'יצר ויצירה' את המושג 'אכס פרסיוניזם — ' תאוות מבוע פרימיטיבית תהומית % תאווה לאמן שעולמו האנושי הולך ומתמוטט על גבו . החלק השני של 'יצר ויצירה' מוקדש כולו לספרות ישראל . הפרקים בחלק זה רובם עוסקים בתקופת התחייה בספרות ישראל , היא הכוללת את מנדלי מוכר ספרים ואת ביאליק , את ברדיצ'ב סקי ואת פרץ , את ברנר ואת צייטלין , טשרניחובסקי ואהרן דוד גורדון 1 ובמיעוטם הם ניתנים להערות על דרכה של היצירה הישראלית הספרותית בדורות העבר הקרוב והרחוק . מובן , החלק הישראלי שבספר מקביל לחלקו הראשון ולפרשת תהליכה של האסתטיות התהומית בספרות האירופית . אכן , בכמה מקומות מטעים המחבר את השפעתה הישירה של המחשבה
|
|