ב יקרתי בישראל כמה וכמה פעמים בתקופה שבה פיגועי התאבדות באוטובוסים היו שכיחים יחסית — אם כי כמובן נדירים למדי במונחים מוחלטים . בין דצמבר 2001 לספטמבר 2004 אירעו 23 פיגועים שגרמו למותם של 236 אנשים . מספר הנוסעים היומי באוטובוסים היה כ 1 . 3 מיליון איש באותה תקופה . לכל נוסע נשקף סיכון מזערי , אך לא כך הרגיש הציבור . אנשים נמנעו ככל יכולתם מנסיעה באוטובוסים , ונוסעים רבים היו סוקרים בחרדה במשך כל זמן הנסיעה את שכניהם , בחיפוש אחר חבילות או בגדים רחבים שעלולים להסתיר פצצה . לא הזדמן לי לנסוע באוטובוסים כי נהגתי ברכב שכור , אך לדאבוני גיליתי שגם התנהגותי השתנתה . הבחנתי שאינני אוהב לעצור ליד אוטובוס ברמזור אדום , ונסעתי משם מהר מהרגיל ברגע שהתחלף האור . התביישתי בעצמי , כי את העובדות הרי ידעתי . ידעתי שהסיכון באמת זניח , ושכל השפעה שהיא על התנהגותי כמוה כייחוס משקל החלטה מופרז להסתברות מזערית . למעשה , היה לי סיכוי רב יותר להיפגע בתאונת דרכים מאשר כתוצאה מעצירה ליד אוטובוס . ואולם המרחק ששמרתי מאוטובוסים לא נבע מחשש רציונלי לחיי . המניע היה החוויה של הרגע : כשהייתי בסמוך לאוטובוס , התחל...
אל הספר