לשם הערכה של מושאים יפים , לפי מה שהם , נדרש טעם ! אבל לשם האמנות היפה עצמה , היינו לשם יצירת מושאים כאלה , נדרשת גאוניות . כשאנו רואים את הגאוניות ככישרון לאמנות היפה ( מה שמחייבת משמעותה הסגולית של המלה ) ורוצים מבחינה זו לנתחה לספיקות החייבות להתאחד לשם יצירת כישרון כזה ; הכרח הוא לקבוע תחילה בדיוק את ההבדל בין יפי הטבע , שהערכתו מצריכה טעם בלבד , ובין יפי האמנות , שאפשרותן ( ובהערכת מושא כזה יש לשים לב גם לכך ) מצריכה גא 1 ניות . היופי שבטבע הוא דבר יפר ; . היופי שבאמנות הוא דימוי יפה של דבר . כדי להעריך יופי שבטבע , לפי מה שהוא , אין צורך שיהיה לי תחילה מושג איזה מין דבר צריך להיות המושא , כלומר אין לי צורך להכיר את התכליתיות החומרית ( את התכלית . ( הצורה גרידא כשלעצמה היא שמוצאת חן בהערכה ללא ידיעת התכלית . אך אם נתון מושא כמוצר האמנות , ועלינו להצהיר עליו שהוא יפה ; הרי לפי שהאמנות מניחה תמיד תכלית כסיבה ( ומניחה את הסבתה , ( הכרח הוא תחילה להניח מושג על מה שהדבר מכוון להיות ? , ומכיוון שההתאמה של הריבוי שבדבר , לשם ייעודו הפנימי כתכלית , היא שלימותו של הדבר , לפיכך צריך בהערכת...
אל הספר