משפט הטעם אינו נקבע כלל על ידי הוכחות , והרי זה כאילו היה משפט סוב ייקטיבי בלבד . כשאדם סבור כי בניין , מראה נוף , או שיר אינם יפים , הרי ראשית כל לא יניח שמאה קולות , שכולם מהללים ומשבחים , יעקרו מלבו את הסכמתו הפנימית . ייתכן שיעמיד פנים כאילו הדבר מוצא חן גם בעיניו , כדי שלא יחשבוהו לםר טעם ; ייתכן שגם יתחיל להטיל ספק אם טיפח די הצורך את טעמו על ידי התוודעות למספר מספיק של מושאים ממין מסוים ( כמו שאדם , הסבור שהכיר משהו במרחק כיער כשכל האחרים הבחינו בזה עיר , יטיל ספק במשפט של ראייתו שלו . ( אולם דבר אחד יידע נכוחה . ההסכמה של אחרים אינה משמשת כלל הוכחה ניצחת להערכתו של יופי ! אפשר שאחרים יראו ויבחינו בשבילו , ומה שרבים ראו באופן אחיד אפשר שישמש הוכחה מספקת בשבילו למשפט עיוני , ולכן הגיוני—אף על פי שהוא סבור שראה אחרת ; אך לעולם לא ישמש מה שמצא חן בעיני אחרים נימוק למשפט אסתיטי . משפטם של אחרים , שאינו לטובת משפטנו , יכול אמנם בצדק לעורר בנו פקפוקים בנוגע למשפטנו , אך לעולם אינו יכול לשכנע אותנו שמשפטנו אינו נכון . נמצא , אין שום הוכחה ניסיונית , העשויה לשלול ממישהו את משפט הטעם של...
אל הספר