מה שבדימוי של מושא הוא סובייקטיבי בלבד , היינו יחסו לנושא ולא למושא , הריהו טיבו האסתיטי ; אולם מה שמשמש בו לקביעה של מושא ( להכרה , ( או ניתן לשימוש לשם כך , הריהו היקפו ההגיוני . בהכרת מושא של החושים מופיעים שני היחסים ביחד . בדימוי החושני של דברים שמחוץ לי הרי האיכות של הכלל , שבו אנו מסתכלים בהם , היא היסוד הסובייקטיבי בלבד של דימויי עליהם ( על ידי כך לא מוכרע מה הם בחינת מושאים כשהם לעצמם , ( ובגלל יחס זה גם מושא נחשב כתופעה בלבד ? , אולם החלל , בלי להתחשב באיכותו הסובייקטיבית , הריהו בכל זאת גורם להכרת הדברים בחינת תופעות . הרגשה ( מדובר כאן על החיצונית ) מבטאת אף היא את היסוד הסובייקטיבי של דימויינו על דברים שמחוץ לנו , אף כי בעצם את היסוד החומרי ( הממשי ) שלהם ( על ידי כך ניתן משהו קיים , ( כמו שהחלל מבטא את הצורה אפריורי בלבד של אפשרות ההסתכלות בהם ; אף על פי כן משתמשים בהרגשה גם לשם הכרה של המושאים שמחוץ לנו . אולם אותו גורם סובייקטיבי שבדימוי , שאי אפשר כלל שייעשה ג ו ר ם ב ה כ ר ה , הוא ההנאה או א י ה ה נ א ה הכרוכים בדימוי } שהרי באמצעותן של הללו איני מכיר מאומה במושא...
אל הספר