IX על השיעור של כושרי־ההכרה של האדם המתאים בחכמה ליעודו המעשי

אם טבע האדם נועד לשאוף לטוב הגבוה ביותר , או אז הכרח הוא להניח גם את המידה של כושרי ההכרה שלו , בעיקר מצד יחסם זה לזה , כצלחה לתכלית זו . והנה הביקורת של התבונה הספקולאטיבית הטהורה מראה את קוצר ידה הגדול של תבונה זו לגבי ההתרה של המטלות החשובות ביותר אשר לפניה במתאים לתכלית , אף על פי שהיא אינה מסיחה את דעתה מן הרמזים שאין להעלים עין מהם של אותה תבונה עצמה , ויחד עם זה מן הצעדים הגדולים שהיא יכולה לצעוד כדי להתקרב למטרה גדולה זו המוצבת לפניה , עם שלא תשיגנה Wohlgesinnte 11 לעצמה לעולם אפילו בעזרת הכרת טבע הגדולה ביותר . על כן דומה עלינו שה טבע צייד אותנו כאן אך כדרכה של אם דוור גת ג בכושר שהוא נצרך לתכליתנו . עתה נניח , שהטבע היה נענה בכד למשאלתנו והיה חולק לנו אותו כושר ההבנה או אותה הארה , שרוצים היינו שיהיו נחלתנו , או שאחדים מאתנו מש לים עצמם כי אמנם נחלתם הם—מה היתה , לפי כל הנראה לעין , התוצאה מזה ? עד כמה שכל טבענו לא היה משתנה יחד עם זה , הרי הנטיות , אשר על כל פנים להן תמיד המלה הראשונה , היו תובעות לעצמן תחילה את סיפוקן , והיו כורכות בשיקול דעת תבוני את התביעה לסיפוק הגד...  אל הספר