פרשה שנייה על המושג של מושא של התבונה המעשית הטהורה

במושג של מושא י של התבונה המעשית מבין אני את הדימוי של מושא כתוצאה אפשרית על ידי חירות . להיות מושא של הכרה מעשית בתורת כזאת משמעו אפוא רק היחס של הרצון אל הפעולה , שעל ידיה נעשה הוא או ניגודו לממשי ; וההערכה אם משהו הוא מו & א של תבונה מעשית טהורה או לא , היא רק הבחנה בין האפשרות לאפס האפשרות לרצות באותה הפעולה , שעל ידיה , אילו היה לנו הכושר לכך ( ועל כר מוכרח לשפוט הניסיון , ( היד . מישא מסוים נעשה ממשי . אם מניחים מושא בחינת נימוק קובע של כושר ההשתוקקות שלנו , הרי מן ההכרח שהאפשרות הפיסית שלו על ידי שימוש חופשי של כוחותינו תקדם להערכה אם הוא מושא של התבונה המעשית או לא . לעומת זה , אם משקיפים על החוק אפריורי כעל הנימוק הקובע את הפעולה , ולפיכך משקיפים על זו כנקבעת על ידי תבונה מעשית טהורה , או אז המשפט אם משהו הוא מושא של התבונה המעשית הטהורה או לא אינו תלוי כלל בהשוואה לכשרינו הפיסיים , והשאלה היא רק אם אנו רשאים לרצות בפעולה המכוונת לקיומו של מו & א , אילו היד . דבר זה בגדר יכולתנו t ולפיכך צריכה לקדום לפעולה האפשרות המוסרית ; כי כאן לא המושא , אלא החוק של הרצון הוא הוא הנימוק ה...  אל הספר