השימוש העיוני בתבונה עסק במושאים של כושר ההכרה בלבד , וביקורתה של התבונה מבחינתו של שימוש זה עניינה היה בעצם רק בכושר ההכרה הטהור , משום שהלה עורר חשד , אשר אף נתאשר לאחר מכן , שכושר זה תועה בנקל מעבר לגבולותיו , בין מובאים שאינם בהשגה או אפילו בי ? מושגים הסותרים זה את זה . שונים פני הדברים אצל השימוש המעשי בתבונה . בשימוש זה עו סקת התבונה בנימוקים הקובעים את הרצון , והרצון הוא כושר או לחולל מימאים מתאימים לדימויים או לקבוע את עצמו לביצועם ? של הללו ( בין שהכושר הפיסי מספיק לכך בין לאו , ( כלומר לקבוע את ההסבה של עצמו . כי כאן יכולה למצער התבונה להספיק לשם קביעת הרצון , ויש לה תמיד ממשות אובייקטיבית במידה שעניינה רצייה בלבד . כאן עולה אפוא השאלה הראשונה : אם התבונה הטהורה מספקת לשם קביעת הרצון בשביל עצמו , או שהיא עשויה להיות נימוק קובע שלו רק מבחינת היותה מותנית באופן ניסיוני ? והנה עולה כאן מושג של ההסבה , שהוצדק על ידי ביקורת התבונה הטהורה , אף כי אין הוא נוח לגילום ניסיוני כלל , כלומר מושג החירות,- ואם אנו יכולים להוכיח עתה בנימוקים שתכונה זו של הרצון האנושי ( וכן של רצון כל הישי...
אל הספר