תיאוריית הפרדת רשויות מושתתת על כך שסמכות החקיקה , כלומר הסמכות לקבוע את תוכנו של החוק , מוקנית לרשות המחוקקת , המייצגת את הריבון - העם . תפקידו של בית המשפט הוא ליישם את החוק , ולהחילו על העובדות שהתבררו במקרה הקונקרטי שנידון בפניו . במקרים רבים החוק איננו חד וברור , ונותרים נושאים הטעונים פרשנות . נניח , למשל , שהחוק קובע כי חוזים למכירה מקרקעין צריכים להיעשות בכתב . האם פירוש הדבר שעל המסמך הכתוב להיות חתום בידי הצדדים ? האם נדרש שהמסמך יכלול את כל תנאי ההסכם , או שמא די בכך שהוא כולל את חלקם ? בכך מתעוררות השאלות מי יפרש את החוק - והאם פרשנותו מחייבת . אנחנו מורגלים לכך שבית המשפט הוא הפרשן המוסמך של החוק , אך זהו לא בהכרח הפתרון . בתרבות המשפטית הקונטיננטלית , שהושתתה על מסורת הדין הרומי , היה מקובל שהפרשנים המוסמכים הם המלומדים ( לימים הפרופסורים , ( שרכשו מעמד והשפעה בזכות ידענותם וחוכמתם , ובתי המשפט נהגו להחיל את הפירוש של המלומד או של האסכולה השלטת . תופעה מקבילה קיימת בדין הדתי העברי , שבו הדיינים מכירים בסמכות גדולי תורה , והפרשנות שהם מציעים רוכשת כוח המחייב את הדיינים . ב...
אל הספר