עם הקמתה של מדינת ישראל ב 14 במאי 1948 היו בה כ 650 אלף תושבים , רובם יהודים יוצאי מדינות אירופה . הציבור היה מאוחד ברובו סביב הרעיון הציוני והאמונה שעל הפרט לעמוד לרשות הכלל . הזרם הפוליטי חברתי המרכזי שהתפתח בארץ במהלך תקופת המנדט היה בעל נטייה סוציאליסטית מובהקת . המדינה הונהגה בידי ממשלה חזקה , שהושתתה על מפלגת שלטון מרכזית , שבראשה עמד אחד המנהיגים הגדולים שקמו לעם היהודי בעידן המודרני . הפערים הכלכליים היו באופן יחסי צנועים , והקיבוצים , ששיקפו ויתור על רכוש פרטי , לכידות חברתית ושוויון , סימלו את האידיאל של החברה . היתה זו חברה חילונית במובהק , שהדת מילאה בה תפקיד משני בלבד . מקומו של המשפט היה צנוע , שלא לומר שולי . כעבור 65 שנים , אנו חיים במדינה שונה לחלוטין . מהצביון המיוחד של אותם ימים לא נותר כמעט דבר . האוכלוסייה גדלה פי 12 והיא מונה כמעט שמונה מיליון תושבים . הלכידות שאפיינה אותם ימים הוחלפה בפיצול . הרעיון שעל הפרט לעמוד לרשות הכלל הוחלף בעליית האינדיבידואליזם וברעיון שעל המדינה , כלומר על הכלל , לדאוג לפרט . ישראל נטשה את הדרך הסוציאליסטית והפכה חברה קפיטליסטית מובהק...
אל הספר