לערך בזמן שבו השלים אוגוסטינוס את הוידויים כבר נטתה מחשבתו כלפי שני נושאים אשר , בהפוגות מן האירועים הדונאטיסטיים , העסיקו את רגעי הפנאי המועטים שלו כחמש עשרה השנים הבאות ומעלה . נושאים אלה היו , ראשית , ביאור שלושת הפרקים הראשונים של ספר בראשית , ושנית , תורת השילוש . שניהם היו תחומים ששימשו מטרה לחצי הלעג של אינטלקטואלים פאגאניים . כדין וחשבון על בריאת העולם בידי האל , דומה היה שפרק א בספר בראשית מרמז שהבריאה התחוללה כולה בבת אחת וכהרף עין . הפילוסופים ( או לפחות כמה מהם ) חשבו על כך כתהליך שבו עשה האומן האלוהי כמיטב יכולתו בחומר חסר הצורה . הסיפור של ארם וחוה והנחש נראה היה כמיתוס ילדותי . רוב האפלטוניסטים הכניסו את הלשון 'בריאה' בדברם על זיקת האל לקוסמוס ; אפלטון השתמש במלה בטימאיוס . אך הם חשבו זאת ללשון פיגוראטיבית לתיאור תלות שאיננה נמדדת בזמן . למעשה , הקוסמוס היה נצחי , ללא ראשית וללא סוף . אוגוםטינוס חיבר חמישה פירושים לספר בראשית , ובכללם וידויים ספרים יא יב ועיר האלוהים ספר יא . הפירוש הראשון שלו היה פירוש אליגורי להפרכת הביקורת המאניכיאית . אבל האליגורית היתה פגיעה להאשמה ...
אל הספר