מיתוס אחר קשור לשיח' עטיה , המקודש על בני שבט התרבין . קברו מצוי על ראש גבעה במעלה ואדי ותיר המושך את מימיו אל מניפת הסחף של נואיבה . מיתוס זה מבטא את הרעיון , כי לא כל אחד מסוגל לחיות במדבר . רק הבדווי הניחן בסגולות מתאימות מסוגל לכך . והרי לשון האגדה : לפני שישה עשר דורות ברח עטיה יחד עם חברו המכונה "נעאמי , " כלומר , העדין , מערב , ובאו לסיני והלכו לנחלתו של השבט הגדול בסיני , בני ואסל . עטיה היה גוץ וקרח ובעל צורה לא מלבבת , ואילו הנעאמי היה יפה תואר וגבה קומה . בהגיעם לנואיבה , היא נביעות כיום , התארחו באוהל איש ואסילי שהיה אלמן ולו שתי בנות שהגיעו לפרקן . האחת יפהפיה ותמירה והשניה גוצה , טרוטת עיניים , קרחת ורעת מראה . בראות הואסילי כי השניים באו בגפם והם רווקים , אמר להם "יש לי שתי בנות . עבדו אצלי ושאו את בנוחי לנשים . אחר מותי יהיו עדרי הצאן והגמלים שלכם . " הסכימו השניים להצעתו והיו רועים את הגמלים בעוד הבנות רועות את הצאן . היפה בבנות שמה עינה בנעאמי , והיתה מחפשת דרכים להתחבב עליו . בשעה שצמא היתה חולבת מן העזים ב"מחלב , " מין קערה עשויה מעץ , ומגישה לו . ואילו לעטיה היתה...
אל הספר