עוד בהיותי תלמיד הגימנסיה "שלווה" בתל אביב , נמשכתי אל הנגב . אני זוכר את מפת הקיר של ארץ ישראל , שנפרשה בשיעורים לידיעת הארץ , והרשימה אותי בגודלה . כדי לגעת בחרמון , היה צריך למתוח יד , רגלינו שכשכו במפרץ אילת , ובאר שבע היתה בקרבת מותנינו . בהפסקות היינו מתגודדים סביב המפה , ועיניי נמשכו אל היריעה הצהובה , שהיתה הנגב . כוח שלא היתה לי שליטה עליו הניע אותי להצביע על נקודה מסוימת במפה — עסלוג / היה כתוב לידה — ולומר את המלים "כאן אחיה . " הייתי אז חבר הנוער העובד , וכשהיינו צריכים להחליט לאן לצאת להגשמה , הצבעתי כמובן בעד הליכה לביר עסלוג , ' כ 30 ק"מ מבאר שבע . שנתיים המתנו לאור ירוק בהכשרה בראשון לציון , וכשפרצה מגפת טיפוס המעיים בין החברים , התנדבתי לעבוד כאח בבית החולים המנדטורי למחלות מידבקות . חצי שנה מתישה סייעתי לאחיות ולרופאים , חוויתי מוות של חברים קרובים אבל גם את שמחת ההחלמה . משה ליבר , שנועד להיות מפקד רביבים עם עלייתה , מת בידי . באותה תקופה גמלה בי ההחלטה לעסוק ברפואה . תכניתי היתה להקדיש עשר שנים להפרחת הנגב , ורק אחר כך להתפנות לענייני , ולהכשיר את עצמי כמנתח מוח . ...
אל הספר