מאז שהפכה הנצרות לדת שלטת , למן המאה הרביעית ואילך , היתה ארץ ישראל משאת נפשם של נוסעים ועולי רגל מבני אומות העולם . הם עלו אליה בדרך רצופת תלאות , בסכנות ובתנאים קשים מנשוא , מנותקים מארץ מולדתם וממשפחותיהם במשך חודשים ארוכים . רוב עולי הרגל הגיעו בדרך הים בהפלגה שנמשכה שבועות ארוכים , בתנאי צפיפות ומחסור , חשופים לסכנה מתמדת של טביעה בים או לשוד . דרכי הארץ בימים עברו היו משובשות ואמצעי התחבורה המקובלים ביותר היו רכיבה על בהמות משא או הליכה ברגל . עולי הרגל היו חשופים להתנכלויות בדרכים ונאלצו לשכור בסיוריהם משמר מזוין במיטב כספם , וכן לשלם מיסים ודמי כופר גבוהים . תנאי האיכסון בדורות קודמים היו קשים מנשוא . מלונות במובן המקובל נוסדו בארץ רק בסוף המאה ה , 19 ומרבית עולי הרגל לנו במנזרים או באכסניות לאורך הדרך , שחסרו שרותים נאותים . האקלים ותנאי המסע הקשים , המזון שלא הסכינו לו ותנאי היגיינה ירודים , גרמו לא אחת לתשישות ולמחלות , ומהם שלא זכו כלל לשוב לארץ מולדתם . הנוף שנתגלה לעיני עולי הרגל בארץ , היה בדרך כלל של שממון ועזובה , שעמדו בניגוד לציפיותיהם , אף שמגמת פניהם היו המקומות ה...
אל הספר