הערכה מחודשת של יצירת מאפו חייבת להעלות על הפרק מחדש גם את בעיית דרכו בלשון , אף כי בעיה זו תובעת מסגרת דיון נפרדת לעצמה . לכאורה , צריכה בעיית הערכתו של מאפו כאמן הסגנון להטריד פחות מכול את החוקר הסבור , שהביקורת בכללה חטאה למאפו במיעוט הדמות , ושההיסטוריוגראפיה הספרותית , שמדדה את הישגיו באמת הביקורת של הסיפורת הריאליסטית , עיוותה הן את משמעותה של יצירתו והן את הערכתה . שכן ביחס לעשייתו ל . ל מאפו בלשון שותפים המעריכים וההיסטוריונים ברובם המכריע להכרה נלהבת בהישגיו הווירטואליים , כדי כך , שאפילו מתנגדיה המושבעים של ה'מליצה המקראית , ' המאמינים בסינתיזה של לשון מקראית ולשונות מאוחרים ' ) נוסח מנדלי ( ' כבסיסה של לשון תיאורית אמנותית בספרות העברית , מוציאים את מאפו מן הכלל ורואים בלשונו מעין עילוי שנתעלתה המליצה על עצמה עד היותה לאמנות . דא עקא , הביקורת לא טרחה בדרך כלל להציע הסבר לצירוף בלתי סביר של ניגודים באמן , שהוא מחד גיסא דל מחשבה , כביכול , 'ילדותי' ובלתי מסוגל לאיפיון או לבניית סיפור , ומאידך גיסא הוא וירטואוז , המצליח להתגבר בדרך כלל על הפחתים והמהמורות של מסלול לשון , שהבא...
אל הספר