כזכור , ציינו ארבע תקופות של הטרגדיה התנ"כית בשלהי הרנסנס : ראשית הטרגדיה התנ"כית 1565-1550 ) בקירוב ;( ז'אן דה לה טאי ובני דורו ; רובר גרניה והמחזאים הקתולים הראשונים ; סוף הטרגדיה התנ"כית ( אחרי 1585 בקירוב . ( קשה כמובן לדבר על 'תקופות' בפרק זמן של חמישים שנה , ולסווג את המחזאים ואת יצירותיהם על פי ה'תקופות' הללו . המשורר המסתורי פילון , למשל , שיצירותיו שייכות ברוחן לתקופה הראשונה , חיבר שתי טרגדיות רחוקות זו מזו בזמן ( אם אמנם הוא שחיבר את שתיהן ;( והטרגדיה 'היהודיות' של גרניה , הנחשבת לשיאה של הטרגדיה ההומניסטית וקרובה בתפיסתה לטרגדיה הנאו קלסית של המאה הי"ז , מופיעה בשעה שהתאטרון ההומניסטי כבר מאבד מתנופתו ומעוצמתו ועומד לפנות את מקומו , לפחות לכמה עשרות שנים , לדרמה המעורבת ולבארוק . ואף על פי כן אין זו חלוקה מלאכותית ושרירותית לגמרי . בשתי התקופות הראשונות הטרגדיות התנ"כיות נכתבות כמעט כולן בידי משוררים פרוטסטנטים — כך בצרפת ובשווייץ המערבית ; הללו מטפחים את הז'אנר הזה , תחילה לשם מלחמתם בקתולים , אבל קמעה קמעה גוברת ידה של הגישה האסתטית על התעמולה הקלוויניסטית . התקופה השלישי...
אל הספר