לא יהא זה מופרך לומר שרובר גרניה , גדול הטרגיקנים הצרפתים במאה הט"ז , היה גם האחרון שבהם . הלוא כבר בימיו , כלומר ברבע האחרון של המאה , הנצו מגמות חדשות שעתידות היו להטות את הטרגדיה ההומניסטית אל אפיקים אחרים ואף להמירה בסוגים דרמטיים חדשים , שאינם קשורים עוד לאידאל הנאו קלסי הטהור . בסוף המאה הט"ז , כפי שכבר נאמר , שככה התלהבותם של המלך ושל בני האצולה מן הטרגדיה ; זו נראתה בעיניהם קודרת מדי ואף מאיימת , והם העדיפו הצגות ראוותניות , תפאורה נוצצת , תלבושות מפוארות ומכונות מתוחכמות מאחורי הקלעים . האירועים התאטרוניים הללו לוו במוסיקה ובמחול ולא נועדו להשכיל ולהטיף מוסר . הז'אנרים המועדפים עתה הם הבלט ( שעם הזמן תרם תרומה נכבדה להתפתחות 1 האופרה ) והפסטורלה הדרמטית , שהתפתחה וזכתה להצלחה מזהירה בצרפת בתחילת המאה הי"ז . גיבורי הפסטורלה הדרמטית הם בני אצולה המחופשים לרועי צאן , אבל אלה רועי צאן המנהלים חיי סלון נעימים ומהודרים בחיק הטבע ושקועים בחיזור ובהרפתקאות אהבים . האלים הכפריים של המיתולוגיה הקלסית מרבים להתערב בעלילה ולסבך את חיי בני התמותה , או להפך , לחלצם מן הסבך הרגשני . כך נקשר ...
אל הספר