שפינוזה וניטשה מתפלמסים , לעתים באופן גלוי ולעיתים במרומז , עם תפיסות אתיות , בעיקר דתיות , שמפחיתות מדמות האדם ובה בעת מטילות עליו אשמה , כאילו נתון בידו חופש מוחלט לעצב במו ידיו את מציאות חייו . שפינוזה מדגיש שהאדם הוא חלק מן הטבע , ולכן פעולותיו אינן יכולות להיתפס ולהישפט במנותק מעובדה זו . ניטשה מדגיש את הפרספקטיבה החלקית של האדם , שנקבעת מתוך מצבו הקיומי כפרט שנקלע למציאות שלא הוא מחוללה . שניהם , אם כן , מבקשים להצביע על כך שתפישה מפוכחת של מצבו הקיומי של האדם היא שצריכה לקבוע את דמות המוסר של האדם ולא דעות קדומות או אידיאות מופשטות . יחד עם זאת , שניהם אינם חותרים לעבר השקפה מוסרית סלחנית שמבקשת להסיר מהאדם את האחריות למשמעות המוסרית של קיומו . שפינוזה , שמתחיל את דיונו בטענה שהמצבים הרגשיים של האדם ( שמחה ועצבות , ( שנקבעים גם על ידי סיבות חיצוניות , הם שמעצבים את מושגי הטוב והרע שלו , מנסה להוכיח את אפשרותו של מוסר אוניברסלי שמחייב את האדם , ושבו מושגי הטוב והרע משקפים את מהות האדם . יכולתו השכלית של האדם ( האספקט הפעיל בנפש האדם לפי שפינתה ) היא שמאפשרת לו להכיר את מהותו האמי...
אל הספר