זיהוים של מושגי האדם והמציאות מציב תפקיד מעניין בפני הפילוסופיה האכסיסטניאליסטית . זוהי עמדה אבסורדית מבחינת תולדות הפילוסופיה והשכל הישר כאחד , ואפילו מזווית הראייה של 'המהפכה הקופרניקנית' קאנט ושלוחותיה . שכן נקבע כאן , שכל אדם פרטי הוא המציאות בכוליותה הנבנית דרך פעולותיו . מיבנה האדם ב'היות שם' מעמיד אותו עקרונית ביחס עם הכול , שכן האדם דואג לעצמו בכל הדרכים האפשריות , וכולן יחד מהוות כוליות מגוונת ועשירה עד אין סוף . האדם הפרטי תופס בשיטת . 42 29 30 שם . . 43 31 היידגר את מקומו של אלוהים בשיטת שפינתה . בשתי השיטות יש למושג המציאות חשיבות עליונה בכך שהוא כולל את כל המושגים האחרים . אלא ששפינוזה מעוניין במציאות כעצם מוגדר בעל התפרטות ממשית ומוגדרת , בעוד שהיידגר מעוניין במציאות כתחום אפשרויות ההתכוונות המשמעותית של האדם הפרטי . האדם אינו בורא את היש מן האין , אלא רק את משמעותו של היש לגביו . אבל כיוון שאין האדם יכול לחיות אלא ר ק באופן מש מעותי , ואת המשמעות לדברים נותן רק הוא , ממילא אין לנו עוד עניין במציאות כשלעצמה , כעצם . העצם יתגלה בשיטת היידגר , כפי שיתברר להלן , כאופן הסבר ...
אל הספר