הייתי רוצה לסכם כמה טענות פשוטות היכולות לעזור במיקום הספרות והסופר . היתה תקופה שבה לסופר , כמו לאמן , היה קשר לתהילה . ההלל היה היצירה שלו , התהילה היתה המתנה שנתן וקיבל . התהילה , במובנה העתיק , היא קרינת הנוכחות ( קדושה או ריבונית . ( להלל , אומר עדיין רילקה , אין פירושו ללמד דעת ; התהילה היא הפגנת ההוויה המתקדמת בעזרת תפארת היותה , משוחררת ממה שמסווה אותה , מבוססת על האמת של נוכחותה הגלויה . הפרסום בא בעקבות התהילה . היוקרה [ la renommee ] כרוכה בשם [ le nom ] בקשר יותר הדוק . היכולת לכנות בשם , הכוח של מה שקורא בשם , הביטחון המסוכן שבשם ( יש סכנה בהיות מכונה בשם ) נעשים יתרונו של האדם המסוגל לכנות ולתת מובן למה שהוא מכנה . ההבנה כפופה לתהודה . השפה המונצחת בכתוב מבטיחה אלמוות מסוים . הסופר משתף פעולה עם מה שמביס את המוות ; הוא מתעלם מן הארעי ; הוא ידיד הנפש , איש הרוח , הערובה לנצחיות . דומה שמבקרים רבים , אף כיום , מאמינים בכנות כי ייעודן של האמנות והספרות הוא הנצחת האדם . המוניטין באים בעקבות היוקרה , כשם שהדעה באה בעקבות האמת . פעולת הפרסום ברבים נעשית העיקר . אפשר להבינה במשמ...
אל הספר