הזמן נקף . החמישה חשו שכבר חלפו שנים מאז איבדו את עצמאותם . אם בראשית המסע נאלצו החמישה להתמודד עם כליאה ואבדן החירות , הרי בהדרגה למדו להעסיק את עצמם בזוטות . כל אסיר נהג להרוג את הזמן על פי דרכו . העלובים ישבו בטלים ונתנו לחיים לחלוף ; אחרים בילו ברכילות ובשיחות בטלות , משחקים , תפילות , ריקודים ושירה . גם הגוף הלך והתנוון , וללא אור השמש הידרדרה הבריאות . מי שבאמת ביקש להריץ את הזמן מצא את מבוקשו בסמים . הנוער הארץ ישראלי של 1947 שמע אולי משהו על סמים , אבל בכלא נפלו החמישה אל מקום המפגש המזעזע שבין התום לתהום ולמדו את עובדות החיים . פנים אל פנים הם עמדו מול תאוות הסמים ומול המערכות הלבנוניות שטיפחו ועודרו את השיווק והצריכה . ישעיהו ניסה פעם אחת להבין את טעם השפעתו של החשיש ומאז לא התפתה לו . אברהם עישן סיגריה עם חשיש , שתה קפה מהול בחשיש כמנהג האסירים , אך כל אלה לא השפיעו עליו . באחת הפעמים נתן אבו חודור בידו של אברהם גוש של חומר כהה , ואברהם היה לצחוק כי לא זיהה שהיה זה חשיש . המכורים היו משועבדים לחלוטין לסם ואת הפרוטה האחרונה העלו בעשן שכילה את גופם ורוחם . עשירים ועניים מכל דת...
אל הספר