מעמדו הייחודי של משה רבנו בתפיסת ההלכה של הרמב " ם ניכר במרכיב נוסף של הפילוסופיה של ההלכה שלו : היחס בין הלכה לנבואה . בכמה סוגיות תלמודיות נקבע הכלל "לא בשמים היא , " הקובע שלאחר שניתנה התורה למשה אין הנביא רשאי להוסיף או לפרש את המצוות באמצעות נבואה . התורה נמסרה בידי החכמים , והם מפרשים אותה מכוח המסורת שבידיהם או מכוח סברתם . לעיקרון זה היו חריגים גם בתוך התלמוד עצמו , ובימי הביניים הסתייעו בעלי הלכה שונים בגילויים שמימיים כדי לקבוע הלכה . כך , למשל , מצוי בידינו ספר שאלות ותשובות של רבי יעקב ממרויש שכותרתו "שאלות ותשובות מן השמים . " מכל בעלי ההלכה בימי הביניים , אנו מוצאים אצל הרמב " ם את ההפרדה החד משמעית ביותר בין הלכה לנבואה . ולא זו בלבד אלא שהוא העניק להפרדה הזאת משמעות מושגית חדשה הנוגעת לתפיסת סמכותו של הנביא . בהקדמה ל"פירוש המשנה " קבע הרמב " ם שהנבואה אינה מועילה כלל בפירוש התורה : "ודע , כי הנבואה אינה מועילה בעיון בפרוש התורה , ובהוצאת הענפים בשלש עשרה מדות , אלא מה שיעשוהו יהושע ופינחס בענין העיון וההקש , הוא אשר יעשו רבינא ורב אשי " ( הקדמות , עמ ' כט . ( נביא המתי...
אל הספר