17 העולה מדברינו הוא שמלכתחילה נדון בן סירא כאחד הספרים שר' עקיבא קראם חיצונים , ובתור שכזה לא יכול להיחשב לחלק מכתבי הקודש . האיסור לקרוא אינו שונה מאיסור ה'קריאה' בכל הספרים החיצונים , ועיקרו אינו שלא להכיר את הכתוב בספר , אלא שלא לנהוג בו כבכתבי הקודש . ואדרבא , עד המאות הראשונות של האלף השני לספירה הנוצרית לא נעלם ספר זה מאופקם של חכמי ישראל , ומבחינה זו לא היה גורלו שונה משל שאר הספרים החיצונים . אם בהמשך הזמן נעלמו כל הספרים החיצונים , ובתוכם בן סירא , מחייה של עדת ישראל , הרי זה דווקא משום שלא נחשבו על כתבי הקודש . והטעם הוא זה שהזכרנו , שעד סוף תקופת התלמוד וגם זמן מסוים לאחריה לא היה בחיי ישראל 'צורך' של ממש בספרים שאינם מן המקרא . המקרא היה נקרא . חלקו יותר חלקו פחות , דרך חובה , ואותו דרשו , וכל ספר שאינו כלול בו נשאר למעשה בלא שימוש . ה'תורה שבעל פה' דחקה את כל הספרים שאינם מכתבי הקודש אל השוליים , ואף שלא אסרה את עצם ההסתכלות בכתוב בהם גרמה להם שיכחה היסטורית . לפיכך אין לשאול : אם בסנה' ק , ע"ב אסר רב יוסף לקרוא בספר בן סירא , ובירר סנה' י , א [ כח , ע"א ] החילו את האזהרה...
אל הספר