הבה ננסה לפרוס מושגי יסוד אלה לפרטיהם . [ א ] האמנות הקלאסית היא אמנות של קווי אויפק וקווי אנך מובהקים . היסודות נגלים לעין במלוא בהירותם וחדותם . בין שהדברים אמורים בדיוקן או בפסל , בסיפור מעשה או בנוף , תמיד ניגודו של מאוזן ומאונך שולט בתמונה . כל השינויים נמדדים על פי מידת הצורה הפרימיטיבית הטהורה . כנגד זה אין הבארוק מבקש לדחוק יסודות אלה ; אבל ברור , שהוא מבקש להסתיר את ניגודם הגלוי . אם השלד הטקטוני נשקף בבהירות יתירה , הרי נראה לו הדבר קשוח וסותר למושגה של מציאות חיה . המאה שקדמה לקלאסית היתד . תקופה טקטונית שלא מדעת . בכל מקום אנו חשים ברשת של אנכיות ואופקיות ! אבל התקופה היתד . כמבקשת להיחלץ מסובכה של זו . ומשונה הדבר , כמה מועט היד . חפצם של הפרימיטיבים הללו להעלות רושם של כיוון ברור . גם מקום שבו בא קו ניצב ברור , אין הוא נמרץ . ולפיכך אם מייחסים למאה הט"ז הרגשה טקטונית חזקה' אין פירושו של דבר שכל דמות נראית כמי שבלע כלונס , כמו שאומרים הבריות ; אבל בכללה של התמונה עומד קו אנך כצד שליט , וגם קולו של הכיוון שכנגד גם הוא נשמע ברור . ניגודי הכיוונים מרבים את רושמו של הברור והחת...
אל הספר