היחס של היהדות ושל הציונות אל הטבע והאדמה של ארץ ישראל היה מורכב ועתיר ניגודים . מרבית החלוצים היהודים שהיגרו לפלסטין עד להקמתה של מדינת ישראל באו מאירופה . הם הפנימו את ערכי התרבות שבתוכה חיו , כולל האמונה בעליונותה של תרבות המערב על המזרח , ובחשיבות המדע המודרני והטכנולוגיה להשגת קדמה . הטבע נתפס גם כמשאב לצרכיו של האדם , וגם כישות טהורה ונשגבת , מקדש מעט , מקום מפלט מפגעי הצפיפות והזוהמה ( תגובה להתפתחות העיר והתעשייה . ( ואם לא די בסתירות אלו , הרי שנוספה עליהן גם ההשפעה של המקורות היהודיים וההיסטוריה היהודית . במשך שנות הגלות הארוכות טוו לעצמם היהודים מתוך הגעגועים דימוי של נוף אידיאלי , טבע רך , אוהב ומקבל , כמעט אנושי , מאוד נשי . הארץ והאדמה נתפסו כאישה וכאם , מזינה , רחמנייה ואוהבת . להתייחסות קוטבית ואידיאליזציונית כזו יש גם צל שלילי . אישה יכולה להיות רחמנית ומטפחת או בוגדנית ורעה . התנ”ך , שמהווה את הבסיס למסורת היהודית ולשפה העברית , מכיל סמלים מגוונים שמבטאים התייחסות דואלית אל ארץ ישראל . למשל , בסיפור המרגלים שתרים את הארץ המובטחת , ההבטחה מחד גיסא והפחד מאידך גיסא יצרו...
אל הספר