המתנגדות ברוחן נגעו ללבם של ישראלים אך לא הרטיטו נפשם . יצירותיהן זכו להוקרה מפני שהוכיחו שיהודים הצליחו לשמור על צלם אנוש , אך לא הועלו על נס . הן לא נחשבו לנשים חזקות , גאות ונחושות במיוחד . להוציא שני מקרים , סיפוריהן לא הוערכו כסיפורי גבורה והן לא נחשבו לגיבורות . הסיבה נעוצה בחלוקת התפקידים המסורתית בין המינים בחברה הישראלית , שבדרך כלל הגדירה את סיפוריהן כסיפורים של נשים ועל נשים . מבחינה מספרית , סיפורי המתנגדות ברוחן שנודעו בארץ לא היו שונים משמעותית מסיפורים דומים שגיבוריהם היו גברים . לפעמים שויך היבט מסוים של התנגדות ברוח לאחד המינים : בקרב משוררים בלטו בעיקר יצחק קצנלסון ואברהם סוצקובר , בקרב כותבי יומנים נמצא יתרון מספרי לנשים . יומניהם של משה פלינקר ודוד רובינוביץ הוערכו בהשוואה ר * רמנה של נערה . י הראשון , מתבגר יהודי בהולנד , הוצג לפעמים כ"אח לאנה , "פראנק האחר כמחבר "יומנו של נער" או "אנה פראנק . "שני כתיבת יומן אישי , ציור , פעילות תרבותית וחינוכית , תפילה וקיום מצוות היו פעולות למען הנפש והרגש . למרות שהיו גילויים עזים של התנגדות בימי השואה שניתן בפירוש לכנות מאבק ,...
אל הספר