היקלטותה של המתכונת הפואמטית החדשה שקבע יל"ג ב ' בין שיני אריות ' וב ' במצולות ים ' כמתכונת לכתיבה , המתכונת שמושאה הפורמלי שאוב מקורות העבר , נדחתה , כפי שאמרנו , בעשור שלם . לעומת ואת , מראשית שנות השבעים , ובמשך העשור כולו , המתכונת הפואמטית הרווחת במערכת הספרות העברית היא המתכונת של הפואמה ה ' אקטואליסטית , ' שמושאה הוא חייו והווייתו של היהודי בן הזמן , ותפקידה העיקרי הוא לבקרם . המודוס שלה הוא , על פי רוב המודוס הסאטירי . העובדה שמתכונת זו הופכת במהלך העשור למתכונת הדומיננטית של השיר הסיפורי , איננה נובעת מהיעדרם של ז ' אנרים אחרים במערכת העברית שיוכלו למלא בה בפרק זמן זה תפקיר רומה . אדרבא , כפי שכבר צוין , תפקיד הביקורת הישירה על החיים היהודיים בהווה מתמלא בעיקר על ידי הפרוזה בת הזמן לסוגיה - הרומן , האוטוביוגרפיה , הנובלה - וכמובן גם באמצעות ז ' אנר לא בלטריסטי , אך מרכזי במערכת הרוחנית של אותה תקופה - הפובליציסטיקה . שלא כבמקרים קודמים , שבהם מילא הז ' אנר של הפואמה פונקציות שונות במערכת הספרות , שלא נמצאו להן ז ' אנרים או מתכונות הולמות , קשורה עתה מתכונתו הספציפית דווקא במעמ...
אל הספר