בפרק החמישי מובא המאמר שבפר' פקודי ( רלט ע"א ) הקובע את אין סוף כפשוט באחדותו המוחלטת , שאין בה התפשטויות של אורות ורצונות , הוא מעבר להשגת הספירות ורק כתר משיג ואינו משיג בו . את התיאור הבלתי ספקולאטיבי הזה נוטל רמ"ק כבסיס לדיון מעמיק בבעיית היחס שבין אין סוף ורצונו—בעיה שאינה מופיעה כלל במאמר הזוהר . אמנם הוא יכול להסתמך על דברי הזוהר הקובעים קירבה פאראדוכסאלית של כתר לאין םוף , אך פירושו למאמר כולו מוציא אותו לגמרי מידי פשוטו . כבר ראינו ( לעיל , פרק ב , עמי ( 113-112 את חשיבותו של הדיון הזה לגבי תורת עצמות וכלים , ועתה עלינו לשאול על מעמדה של סדרת הרצונות — הרעותין — הכרוכה בעליית הרצון להאציל : האם הרעותין הם באין סוף עצמו או שהם רק בחינות של כתרן ברור שרמ"ק אינו נוקט כאן אפשרות שנייה ; הרצון עצמו הוא אמנם כלי מחודש מחוץ לאין סוף , אך עליית הרצון לרצות רצון זה מגיעה עד ל'נקודת משתווה אל , 'המאציל ובנקודה זו מצטיירות הצחצחות . אבל אם נדייק יותר עלינו לומר' שהרעותין קודמים אף לצחצחות ( כמובן , לא בקדימה זמנית אלא בקדימה לוגית , ( שהרי כדי שיצטיירו הצחצחות — שורשי הכלים—צריך לעלות ...
אל הספר