לא תמיד עומדת דווקא מלה מוגדרת אחת במרכזו של הסיפור . לעתים קרובות באות בפיסקה או בפרשה מלים רבות הקשורות בעניין אחד , בלא שיהיה אפשר להצביע על מלה מרכזית אחת , הראויה לכינוי 'מלה . 'מנחה בפרשת אהוד בן גרא ניכרת לשון : "יד" "הוא אטר יד , "ימינו וגם "בן הימיני" ( לשון נופל על לשון ;( המנחה לעגלון נשלחה "בידו" ( שופ' ג , טו ;( בבואו להרוג את המלך , שלח "את יד שמאלו ויקח את החרב" ( פס' כא ; ראה גם פס' כח . ( אולם , לא רק ליד העניק המספר מקום מרכזי , אלא גם לחלקי גוף אחרים , כגון הירך שעליה חגר אהוד את חרבו , מתחת למדיו ירך" ) , "ימינו ( פס' טז , כא , ( "בטנו" של מלך מואב , שלתוכה נתקעה החרב ( פס' כא כב ) ו"החלב" שבו שקעה ( פס' כב . ( הלשונות הקשורים בחלקי הגוף , מהווים אפוא מקבץ המאחד את הסיפור כעין רשת , * מקבץ מלכד , שבמרכזו עומד * שדה סמנטי , המקיף את כל חלקי הגוף . שדה סמנטי זה יוצר את המקבץ המלכד את הסיפור ( ואן דייק , סמנטי ; semantic isotopy במינוחו של גרימס . ( 295 — 258 , 115 — 79 היד והירך של אהוד עומדות מול בטנו וחלבו של עגלון . אל שדה זה מתחברים גם לשונות אחרים : "מסיך הוא את ...
אל הספר