בטבעו של , 'ה אלוהי ישראל , טמון מתח בסיסי . מחד גיסא , הוא שונה בתכלית מתוכן העולם או מחוקיו . הוא העיקרון של העדר התלות המוחלט . כישוף ומזל אינם שולטים בו . הגורל אינו קודם לו . אין הוא נולד ואינו מת . מאידך גיסא , ישות זו של העדר תלות מוחלט מוצגת במקרא כבעלת תכונות שאפשר לתאר אותן רק באנושיות . בעיה זו של אנתרופומורפיזם מקראי טרם מצאה פירוש שהוא ביקורתי ועם זאת אוהד . כשהובן כפשוטו ועובר וולגריזציה על ידי עמי ארצות , הדיוקן המקראי של אלוהים הושם ללעג על ידי עובדי אלילים כרציונלי מדי וכחסר חיוניות והרמוניה עם תהליכים קוסמיים . מיסטיקנים מתוחכמים דחו אותו כלא רוחני וכבעל מעורבות רבה מדי בעולם . קרוב לוודאי כי פילוסופים מהעת הקלאסית היו מבטלים את אלוהי המקרא - האנושי מדי - כלא יותר מאשר מיתוס "ברברי" נוסף . תיאולוגים מונותיאיסטים - יהודים ומוסלמים - נמצאים גם הם בעמדה לא נוחה משום שהם חשים באמיתות הרעיון של היות האל בעל אישיות , אך הם מכירים בכך שהמוחלט לא יכול להיות אנושי במובן ממשי כלשהו . הם אינם מחזיקים בספקנות הקיצונית של הפילוסופיה או באש המיתוס . כל שנותר להם הוא איש שאישיותו אי...
אל הספר