הו , נפשי היקרה , אל תשאפי לחיי נצח ! מצי את שדה האפשר פינדרוס הגג הזה שבו פוסעות יונים , פועם בין הקברים לארנים , כחם היום נרקם בו מן האש הים , הים המתחדש לנצח . הו , גמול שאחרי הרהור כבד מצח , בשקט האלים לבהות עקש ! כיצד ברקים דקים צורפים בשצף יהלומים לא מוחשים של קצף , כיצד נטוית שלוה ביד אמן ! בנוח החמה על הימים צרופות הן יצירות העולמים – מדע החזיון , ניצוץ הזמן . הגג השקט הזה , שבו פוסעות יונים , / בין האורנים מפרפר , בין הקברים ; / שעת חצות היום הצדיקה מחברת שם מלהבות / את הים , הים המתחיל תמיד מחדש . / הו , גמול שאחרי מחשבה : / מבט ארוך על שלוות האלים ! איזה עמל טהור של הבזקי אור דקים מכלה / יהלומים רבים של קצף בלתי מוחש / ואיזו שלווה נהרית , כמדומה ! / בעת שהשמש נחה על המצולות / מנצנץ הזמן , והחיזיון הוא ידע / – יצירות טהורות של סיבה נצחית .
אל הספר