הבנת המהפכנית הזאת אפשרית רק מתוך הבנת ההעדר של שירת נשים עברית במשך שלושים השנים , ( 1920-1890 ) התוחמות כרונולוגית והיסטורית את תקופת "התוויה" בספרות העברית בכללה ואת העידן הביאליקאי בשירה בפרט . ראשית , עלינו להמחיש לעצמנו את "עומקו" של העדר זה , המעמיד את השירה העברית של תקופת '' התחיה" בבידוד תרבותי מוחלט בקרב השירה העולמית והיהודית ( הבלתי עברית ) של תקופתה . נוכחותן של משוררות נשים נעשתה בולטת ומתמידה יותר ויותר במרבית הספרויות האירופיות של המאה התשע-עשרה , ובראשית המאה העשרים היא חדרה באחדות מהן מן השוליים אל לב מרכזי העוצמה של השיטות הפואטיות הרווחות . כך , למשל , בספרות הרוסית , שיותר מכל ספרות אירופית אחרת סיפקה למשוררים עבריים בתקופת ביאליק וטשרניחובסקי מודלים של חיקוי , גברה והלכה נוכחותן של המשוררות הנשים בהדרגה מן המחצית הראשונה של המאה התשע עשרה ( קארולינה פבלובה ) דרך הסימבוליזם והדקדנס של שלהי המאה ( זינאיךה גיפיוס ) ועד לזרמים הפוסט סימבוליםטיים של השנים שלפני מלחמת העולם והמהפכה ושלאחריהן ( אנה אחמטובה , מארינה צווטאייבה . ( אמנם , המשוררים העברים של ראשית המאה העשר...
אל הספר