המקרא מעיקרו לשון הבשורה היא שטבעתו וכוננתו . ה'נבואה' אינה אלא ההתגלמות המפורשת , אם תמצא לומר : הערטילאית של הבשורה ו היא מודיעה בגלוי את שניתן להודיע . ואולם בכל חלקיו ובכל סגנו גותיו של המקרא כמעט שאין לך אפילו אחד שלא יהא נזקק לבשורה ונישא מכוחה , בין במישרים ובין בעקיפים . קורא אתה רשימות של דורות ראשונים , וטורי שמות אלה , שלכאורה חסרים הם כל כוונה ותכלית , מתגלים לך , במב חרם ובסידורם , כשליחיה של בשורה . קורא אתה סיפורים הנראים לך היס טוריים חילוניים כל עיקרם — כגון המעשה באבימלר בן גדעון —עד שאתה מבחין שאחד מעניינית הגדולים של הבשורה — במקרה שלנו ! 'התיאוקראטיה התמימה' — מצטייר כאן בתמונה שכנגד 91 קורא אתה דיני משפט ופולחן על דקדוקם ופכחונם הענייני והקאזיאיסטי , ופתאום עולה מתוכם בפניו נשימת ק 1 גב כבושה . קורא אתה מזמורי תהילים שלכאורה אינם אלא מוסרים לנו זעקת הצלה של אדם מעונה כלפי מעלה , אולם אם תסכית , ותשמע שלא סתם אדם הוא המדבר בכאן , אלא אדם הניצב לנוכח ההתגלות , ובעצם זעקתו הוא מעיד עליה . קורא אתה דברי חכמה המוחזקת כחכמת ספקנים , והנה מבין שיטיה ניתזות כנגדנו אמ...
אל הספר